התסיסה בפולין - והיהודים

התסיסה שהתעוררה באחרונה בקרב פועלי פולין וכל מה שבא בעקבותיה ^{[ * ]} , הדליקו נורה אדומה אצל שרידי הקהילה היהודית בארץ זו. ביטוי לכך ניתן בחגיגות ה-30 ליסוד האיגוד החברתי והתרבותי של יהודי פולין שנערכו בימים אלה בוורשה.

למחרת החגיגות (ידיעה כל כך פורסמה ב"דבר" ב- 26 בספטמבר [הידיעה פורסמה ב-26 בנובמבר כפי שאפשר לראות בקישור - א.ז]) התקיים דיון בוועד המרכזי של האיגוד. בפתיחת הדיון סקר מזכיר האיגוד וסגן-עורך השבועון "פאלקס שטימע", אברהם קווטרקה (הוא ביקר לפני זמן-מה בישראל) את המאורעות האחרונים בפולין והציג את השאלה, מה צריכה להיות עמדת האיגוד בנדון. לדבריו, מה שמתרחש עתה בפולין אינו מפריע לחיי היום-יום של האיגוד ולפעולותיו. "אנו ממשיכים לפעול כמו תמול-שלשום", אמר. התריע מזכיר איגוד יהודי פולין.

שמואל טננבלאט, עורך השבועון היהודי וסגן יו"ר האיגוד, הזכיר גם הוא בדבריו את המאורעות האחרונים בפולין, ובין היתר אמר:

כהוכחה לדבריו הביא מקרה: בטאון הלוחמים הפולנים "זא וולנושץ אי לוד" (בעד החופש והעם) פירסם באחרונה סידרת מאמרים, כביכול אידיאולוגיים, מאת אחד בשם אברמצ'יק, ובהם דברים מסולפים על הציונות ודברים שמסלפים את תורתו של לנין על בעיית היהודים. לאחר השתדלות שקמה חדלו לפרסם את המאמרים.

כמה מהמשתתפים בדיון דיברו על ההזנחה והעזובה השוררות בבתי-העלמין היהודיים בפולין ועל הצורך בשיקומם ובשיפוצם, כן העירו, כי יש להקים מטבחים כשרים בשביל הזקנים הגלמודים, הנזהרים באכילת כשר.

שמעון שורמיי, מנהל התיאטרון היהודי הממלכתי על-שם אסתר רחל קאמינסקה בוורשה, תיאר את מצבו הכספי הקשה של התיאטרון כיום, משום שקוצץ התקציב שהוא מקבל מהמינסטריון להשכלה ולאמנות. בגלל קשיי התקציב נאלצת הנהלת התיאטרון לצמצם את מספר הופעות הלהקה בערי השדה ובווארשה גופא.
בעיה נוספת של התיאטרון - בשלוש השנים האחרונות מתו שלושה מבכירי שחקניו ובמקומם לא באו חדשים. שורמיי הסכים לדעתו של טננבלאט, כי לא עתה העת לבוא אל הממשל החדש בדרישות כספיות. יש להמתין ובינתיים לעשות הכל כדי לשמור על הקיים. לבל תישא אותו הרוח הסוערת העוברת עתה על המדינה.

מי מכיר את סאמארין

מי מכיר אותו? מי יודע את מקום הימצאו? המדובר ברוסי ולאדימיר דמיטריץ סאמארין, תושב אוריול, עיר הולדתו של הסופר הרוסי הדגול איוואן סרגייביץ טורגייניייב. סאמארין, שלפי הידיעות הוא מסתובב כיום גם בקרב חוגים יהודיים וציוניים בארצות-הברית ויש לו מהלכים בחלונות הגבוהים שם, הוא מרצה לספרות ולשפות סלאביות באוניברסיטת ייל. מאחוריו תלויה קופה של שרצים - בזמן הכיבוש הנאצי בברית המועצות שיתף סאמארין פעולה עם הגרמנים והסית נגד היהודים.

ארקאדי סאכנין, סופר סובייטי ידוע, מחבר עשרות ספרים ובעל פרס על-שם ניקולאי אוסטרובסקי, פירסם בירחון האידי "סאוועטיש היימלאנד" היוצא במוסקבה, מאמר תחת הכותרת "מיהו?" באותו המאמר מנסה המחבר להסיר את המסכה מסאמארין. הוא מביא קטעי עיתונות משנת 1943, מהעיתון הרוסי "רטש", שהגרמנים הוציאו לאור באוריול בשיתוף עם הקוויזלינגים הרוסים, שבראשם עמד הגנראל ולאסוב. העתון היה מיועד "לאוכלוסית השטחים המשוחררים", כפי שמעיד שער העיתון (ראה הגלופה). סאמארין כיהן כסגן-עורך שלו. האיש הסית ב "רטש" נגד ה "יהודונים", הטיף לשנאה כלפיהם והאשימם בחרחור מלחמה. יחד עם עוד שלושה רוסים ובראשם העורך של העיתון קיבל סאמארין ביום הולדתו של הפיהרר אות-הצטיינות גבוה על "גבורה, אומץ-לב ושירותים טובים לפיהרר ולמשטרו".

מאז עברו יותר מ-30 שנה ובאקראי נתגלה בארצות-הברית אותו סאמארין, שברח בזמנו עם הצבא הגרמני המובס לאירופה. זה קרה, מספר ארקאדי סאכנין, כשהוא עצמו, כלומר סאכנין, ביקר בעניין עבודתו הספרותית במוזיאון טורגנייב באוריול, שבו מרוכז כל החומר הכרוך ביצירותיו ובתולדותיו של הסופר הרוסי. מנהלת המוזיאון נינה מאקסימובנה קירילובסקאיה סיפרה לסאכנין, דרך-אגב, כי היא עומדת בקשרי מכתבים עם רוסים רבים המתגוררים מחוץ למדינה, ממעריציו של טורגנייב, ביניהם אחד בשם וו. ד. סאמארין, יליד אוריול, המתגורר בארצות הברית. סאמארין הודיע לה כי הוא מוכן לתמוך במוזיאון לתרום לו חומר חשוב ומעניין. מאז עומד המוזיאון בחליפת מכתבים עם אותו סאמארין.

ארקאדי סאכנין מספר, בהמשך מאמרו ב "סאוועטיש היימלאנד", כי תחילה לא שם לב למכתביו של סאמאמרין, "משום שרבים הם הסאמארינים ברוסיה הרחבה", אך מתחת לסף-ההכרה לא נתן לו השם סאמארין מנוח. מהמוזיאון הלך סאכנין לבית התיאטרון הסמוך, שם עמד להיפגש עם אחד משחקני התיאטרון, שבפרוץ מלחמת העולם השניה לא עלה בידו לברוח מאוריול הכבושה ובהיותו רעב ללחם נאלץ לעבוד במערכת העתון "רטש". האמן סיפר לסאכנין על עבודתו במערכת העיתון שהוציאו הגרמנים ועל הצרות והיסורים של חברי המערכת, שסבלו חרפת-רעב, פרט לעורך מיכאיל ואקטאן וסגנו ולאדימיר סאמארין. השניים, ששירתו בנאמנות ובמסירות-נפש את הנאצים, חיו חיים "משוגעים", סיפר האיש, לרשותם עמדו דירות מרווחות, מזון משובח, משכורות שמנות, הכל תמורת שירותיהם הטובים לאדוניהם הגרמנים.

למחרת הפגישה עם האמן סר סאכנין שנית למוזיאון טורגניים ודפדף בארכיון העיתונות. הוא מצא שם את אוסף העיתון "רטש" ונתאשר לו כי אותו סאמארין, המוכן לתמוך במוזיאון, הוא לא אחר מאשר סגן-עורך "רטש", שהטיף להכות ביהודונים ולכלותם מעל פני האדמה.

סאכנין הודיע לשלטונות האוניברסיטה, כי מי שמעוניין בדבר יוכל לפנות אליו והוא ימציא לו תעודות ומסמכים, שיאשרו את האשמות שפרסם. יש לקוות שציידי הנאצים יטפלו באיש זה, שמצא מקלט בארצות-הברית וששמו אינו מופיע ברשימת פושעי המלחמה המבוקשים.

הפסל הסובייטי

הפסל היהודי-הסובייטי יורי צ'רנוב, חבל משלחת ועד השלום מברית המועצות שביקר באחרונה בישראל סיפר, כי סבו היה יהודי דתי וכיהן כגבאי בבית-הכנסת הגדול באודיסה.

באודיסה קיים כיום רק בית-כנסת אחד, בבית-כנסת זה שימש כחזן שבע שנים מאיר קופרמן, שעלה לישראל בשנת 1972.
החזן קופרמן לחם בגרמנים במלחמת העולם השניה, זכה בעיטורי גבורה סובייטיים ואחר כך נפצע והיה לנכה. הוא סיפר כי השלטונות חשדו בו שהוא מקיים קשרים עם שליחים מישראל הבאים לבית-הכנסת והתנכלו לו. הדבר התחיל בפרוץ מלחמת ששת הימים. הוא הוזמן לחקירה במשטרת אודיסה, שנמשכה שלוש שעות. בחקירה התבקש למסור לחוקרים על שיחות המתנהלות בבית-הכנסת בין המתפללים ועל קשריהם עם השליחים מישראל. קופרמן הכחיש קיומן של שיחות וקשרים עם שליחים, אולם מיום שנחקר במשטרה החלו הצרות. גבאיי בית-הכנסת (לא היה זה סבו של צ'רנוב) החלו להציק לו בטענה כי הק.ג.ב., מתלונן שהתפילות הערבות שלו מושכות את הנוער לבית הכנסת, לרבות נוער קומוניסטי. עוד טענו, כי בתפילת "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" הוא מאריך יתר על המידה. על כך השיב, כי הוא מתפלל לפי התווים שבידו, אולם התשובות לא סיפקו את הגבאים והם אסרו עליו לעבור לפני התיבה.

בלית ברירה, מספר קופרמן, פנה אל קוסיגין בכבודו ובעצמו, וגולל במכתב אליו את תולדות חייו, לרבות פעלו בעת המלחמה. בתשובה שנתקבלה כעבור חודשיים, נמסר לו מלשכת קוסיגין כי אין נגדו כל האשמות וכי נראה שחלה "טעות" בעניין והוא יכול להמשיך למלא את תפקידו כחזן בבית-הכנסת.

אולם קופרמן החליט לעזוב את ברית-המועצות ולעלות לארץ. ב-1972 קיבל היתר לצאת לישראל, בליל שבת, פרשת בשלח, ערך תפילת פרידה למתפללי בית-הכנסת באודיסה. בית-הכנסת היה מלא מקיר אל קיר, מספר קופרמן. כשהגיע לתפילה "לכה דודי" והחל לשיר את "קומי צאי מתוך ההפכה, רב לך שבת בעמק הבכא" - פרצו כל המתפללים בבכי גדול וגם הוא בתוכם.

בישראל לא הצליח קופרמן להסתדר, נדד מעיר לעיר, מבית-כנסת לבית-כנסת, התפלל ב "היכל שלמה" בירושלים, בבית-הכנסת הגדול בהרצליה, בבית-הכנסת "בית אל" ברחוב בוגרשוב בתל-אביב. לפני שנים אחדות ירד לארצות הברית ועתה הוא מחפש בניו-יורק בית-כנסת, שיקבל אותו כחזן במשרה קבועה.

תערוכת הפסלת פולינה גורנשטיין

בבית העוורים המרכזי במוסקווה הוצגה באחרונה תערוכה של הפסלת היהודיה העיוורת פולינה (פסיה) מיכאיילובנה (בת מיכאל) גורנשטיין, במלאת שלושים שנה למותה.

פולינה נולדה ב-1899 למשפחה יהודית בעיר ייקאטרינוסלאב, כיום דניפרופטרובסק. עוד בגיל צעיר התבלטה הילדה פסיה בכשרונותיה האמנותיים, בריקוד ובפיסול. בהיותה בת 14 למדה כוריאוגרפיה בבית הספר לאמנות ועסקה בציור ובפיסול. עם סיום בית-הספר התיכון למדה משפטים, המשיכה ללמוד שני המקצועות האהובים עליה, ריקוד ופיסול. ב-1920 עברה עם משפחתה למוסקבה והשתלמה בפיסול. עם תום לימודיה התחילה דרכה האמנותית כרקדנית. היא הופיעה בלהקות, התפרסמה ברחבי ברה"מ כבלרינה, בשם לינה פו (פו - לינה). ב-1934, בהיותה בת 35, חלתה ואיבדה את מאור עיניה. הדבר שם קץ לקאריירה שלה כרקדנית, אך היא לא נכנעה לגורלה ובעזרת ידידה, הפסל הנודע וו. נסטרוב, החלה להתמסר לפיסול.

במלחמת העולם השניה עזבה פסיה את מוסקווה ועברה לעיר אופה, בירת הרפובליקה הסובייטית באשקיריה, שם עסקה בפיסול. היא קיימה קשרי ידידות עם גדולי הסופרים והאמנים היהודים והרוסים, בהם הסופרים איליה ארנבורג, ס. י. מהרש"ק, הצייר איגוד גארבאר, הפסל ס. ט. קוניונקוב וידידה מ. וו. נוסטרוב.

בין היצירות שהוצגו בתערוכה של פסיה שהתקיימה באחרונה בלטו במיוחד הפסל "בלרינה", דמות דיוקנה של הפסלת בהיותה רקדנית, וכן יצירות שהוקדשו לשואה ולגבורה היהודית כמו "הנוקם", "האשה עם העץ" ואחרות.