מגבית בארה"ב למען מתנחלי חברון

הוועד למען חברון בארצות-הברית עורך מגבית למען מתנחלי חברון ופונה אל הציבור היהודי בארה"ב לתרום למטרה זו בעין יפה. הוועד, המורכב מ-24 רבנים אמריקאיים, בהם כמה "יורדים", פירסם מודעות-ענק בעיתונות האמריקאית תחת הסיסמה: "להחיות את חברון ... ח"י לחברון !".

במודעה נאמר בין היתר:

המגבית למען חברון נערכת בצורת תרומת לבנים. מחיר הלבנה 18 דולר, מחיר 10 לבנים 180 דולר וכן הלאה.

המודעה מתפרסמת על רקע תמונה: ילדי "בית הדסה" בחברון משחקים בקרבת "חיל המשמר", המגן על בית שניאורסון.

יש לציין כי במודעות המגבית של הוועד למען חברון לא הוצע ליהודים שנתבקשו לתרום, אף ברמז, לעלות לארץ ולהתנחל בה.

שרים ולורדים מדברים אידיש

יהודים מחפשים את השורשים שלהם. גם המתבוללים שבהם חפצים לדעת מאין באו. את הסיבה לחיפושים אלה נשאיר להיסטוריונים ולפסיכולוגים, על כל פנים עובדה היא, שדווקא בגולה ניכרת השיבה למקורות. לא שהם נעשו "חוב'תניקים" (חוזרים בתשובה), אך רבים רוצים ללמוד את זהותם המקורית.

בוויטשפל, פרברה של לונדון, הידוע כמקום ריכוז של יהודים שהיגרו לאנגליה ושממנו יצאו ראשוני המתנדבים לגדודים העבריים, נערכה באחרונה תערוכה יהודית, המתארת את תולדות ההגירה היהודית לאנגליה. התערוכה זכתה להצלחה רבה בקרב עשרות אלפי מבקרים, יהודים ולא יהודים.

בקרוב עומד להתקיים ב "סמינר האקדמאי" של לונדון סימפוזיון, שיהיה מוקדש להגירת היהודים לאנגליה החל ב-1860 ועד היום הזה. הסימפוזיון נערך מטעם החברה ההיסטורית היהודית באנגליה, שהיא אחד המוסדות היהודיים הוותיקים ביותר בארץ זו. החברה פירסמה מאות מחקרים וחומר חשוב על תולדות היהודים במדינה במשך מאות שנים. בסימפוזיון ישתתפו אישים וידענים יהודים, שישאו הרצאות מדעיות על ההגירה היהודית לאנגליה, על היהודים במלחמת העולם השניה, ועל מצבם של 30,000 היהודים הגרים בוויטשפל.

ד"ר שי לונברג מלונדון מספר בעתון "יידישע צייטונג", המופיע ביוהנסבורג שבדרום-אפריקה, כמה עובדות מעניינות על חיפוש "השרשים" בקרב יהודי אנגליה.
לפני זמן-מה, למשל" נפגש ד"ר לונברג עם שר בממשלת מארגרט תאצ'ר. בשיחה על דה והא שאל את השר בין היתר: "האם נכונה השמועה כי כבוד השר מדבר עברית" ? השר, שהיה עיתונאי מפורסם, עו"ד מצליח ועסקן פעיל בחוג צעירי המפלגה השמרנית לפני שנתמנה למשרתו, ענה: "למה שלא אדבר עברית? אני בא מווילנה, קיבלתי חינוך יהודי שרשי וטוב, עד היום הזה אני נוהג לערוך את "הסדר" בחג הפסח, והתרבות העברית קרובה ללבי ויקרה לי מאוד".

גם בצד השני של המיתרס, ב "אופוזיציה של הוד מלכותה", במפלגת הלייבור, ודווקא באגף השמאלי שלה, מצא ד"ר לונברג חיפוש "שרשים". בשיחה עם ציר הפרלמנט הבריטי מטעם הלייבור, ידיד ישראל, אם כי רחוק מיהדות ומוחזק כמתבולל, העיר ד"ר לונברג, כי קרא בעתון שהאיש נשא הרצאה מעניינת על הנושא: "תולדות שפת האידיש".
מה לך ולאידיש? שאל לונברג, הלא אינך שולט בשפה זו? הציר חייך ואמר: "דיברתי אידיש לפני שדיברתי אנגלית. אמי, אף שחיה שנים רבות בלונדון, דיברה רק אידיש. שפה זו קרובה ללבי ויקרה לי מאוד". מייד עברו השניים לדבר אידיש.

בוונציה מנציחים את זכר קדושי השואה

ב-25 באפריל, חג השחרור של איטליה מעול הפאשיזם, יוסר הלוט מעל ששת התבליטים שנקבעו ב "גטו החדש" של ונציה. שש היצירות האמנותיות הללו, המנציחות את קדושי השואה היהודית. הן מעשי ידיו של הפסל והצייר היהודי מליטא ארביט בלאטאס ^{[ * ]} , החי בפריז. ארכו של כל תבליט הוא מטר ועשרה ס"מ. גובהו תשעים וחמישה ס"מ, ורחבו עשרה ס"מ.

עיריית ונציה רכשה את היצירות האמנותיות אצל הפסל היהודי. את התבליטים ידביקו על קיר מיוחד שהוקם למטרה זו, ליד מושב הזקנים ב "גטו החדש" בעיר. הקהילה היהודית בוונציה מונה כאלף נפש ובראשה ניצב ד"ר זיניטי.

נוסף על רכישת התבליטים על ידי מועצת העיר נקבע שהגטו בוונציה הוא אתר היסטורי, שאין להחליף אפילו חלון אחד בשטחו בלי לקבל לכך אישור מהמוסדות המופקדים על אתרים היסטוריים במדינה. בהחלטה שקיבלה מועצת העיר על הקמת קיר מיוחד להדבקת התבליטים, רואים אנשי הקהילה היהודית כעין מחווה מיוחדת ליהודי המקום וליהודי איטליה כולה.

הפסל והצייר ארביט בלאטאס נולד בעיירה קטנה בליטא. עוד בנעוריו החל לצייר ולפסל. לפאריס הגיע לפני מלחמת העולם השניה. למד בבית-הספר לאמנות "אקול דה פארי" והתקבל בזרועות פתוחות במשפחת האמנים במונפארנאס. אשתו של ארביט, זמרת האופרה רגינה רזניק, גם היא אמנית ידועת-שם בצרפת. ארביט לא שכח את "גירסא דינקותא" שלו והוא מדבר עברית ואידיש.

ה "גטו החדש" (גטו נואובו) של ונציה, שהוקם בשנת 1516 כמקום מגורים ליהודים, היה הגטו היהודי הראשון בעולם. בשנת 1541 נוסף עליו גם רובע מגורים בונציה בשם "הגטו הישן" (גטו וקיו) בו נקלטו יהודי ארצות המזרח. כיצד הגיע האמן הליטאי להקים יצירתו בוונציה ?

לאחר השואה, שבה נספתה גם אמו של הפסל, הגה ארביט בלאטאס רעיון להנצחת זכר הקדושים. את הרעיון נשא בלבו שנים רבות. כשעיבד מחבר הספר "הולוקוסט" (השואה), ה. גרין מארה"ב, את ספרו לסרט בשם דומה - הסרט הוקרן כידוע בארצות רבות בעולם וגם באיטליה - הזמין את האיורים והציורים לסרט אצל ארביט בלאטאס (הוא צייר גם את תמונות-הזוועה של הצייר קארל מטרזנשטאט שבסרט). בד בבד עם עבודתו על הציורים והאיורים לסרט "השואה" עבד ארביט גם על ששה תבליטים המנציחים את מרד גטו ורשה, את ליל הבדולח, ואת המשלוחים ההמוניים לכבשני האש.

כשהוקרן הסרט "השואה" באיטליה נודע לראש העיר ונציה על התבליטים של בלאטאס והם החליטו לרכוש אותם ולהקימם ב "גטו החדש".

ישיבה-אוניברסיטה חוגגת

יהודי ניו-יורק נערכים לקראת שבוע חגיגות וכינוסים שתקיים ישיבה יוניברסיטי על שם רבנו יצחק אלחנן. החגיגות נערכות לכבוד הסמכת 100 רבנים. מיום קום הישיבה לפני 85 שנה, שהייתה הישיבה הראשונה שנוסדה בארה"ב, הוסמכו בה 1869 רבנים.

החגיגות נפתחו בשבת שושן פורים (21 במארס) והן יהיו מוקדשות לתולדותיה של הישיבה, הקרויה על-שם הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור ז"ל (1817-1896) רבה של קובנה.

בשבוע החגיגות מתקיימים כינוסים של רבנים ומוסמכים שיעסקו בנושאים אקטואליים על בעיות המשפחה היהודית באמריקה ועל המשבר הפוקד אותה. את ההרצאה המרכזית על נושא זה ישא נגיד ישיבה-אוניברסיטה הרב פרופסור נחום לם, שהוא עצמו מוסמך ותלמיד הישיבה. בכנס זה יעסקו גם בתורתו, בחיבוריו ובפסקיו של הרב יצחק אלחנן ספקטור.

תקציב הישיבה מסתכם ב-120 מיליון דולר.

גונבים ספרי תורה בווילנה

גניבת ספרי תורה נהפכה למגיפה ממש, ההולכת ומתפשטת בכל מקום שבו חיים יהודים, החל במדינת ישראל ועד לאמריקה הצפונית והדרומית ועתה גם לברית-המועצות הגיעה.

וילנה, שקראו לה ירושלים דליטא, נשארה באחרונה בלי ספרי תורה. את שבעת הספרים, שהיו שמורים בארון-הקודש של בית-הכנסת הכוראלי היחיד שנשאר לפליטה מתוך מאות בתי-הכנסת בעיר, לקחו אלמונים.

בהתערבות של הרב פנחס טייץ מאליזבט שבארה"ב, העומד בקשרים הדוקים עם הקהילות היהודיות בארצות הקומוניסטיות. שיגרה קהילת קובנה ספר אחד לקהילת וילנה. משטרת וילנה הבטיחה כי תעשה הכל כדי לגלות את הגנבים ולהחזיר את הספרים למקומם. בין אם יגלו את הגנבים ובין אם לאו, יהדות ארה"ב הבטיחה לשלוח לווילנה ספרי תורה ושאר תשמישי-קדושה לשרידי היהודים במקום. השומרים את גחלת המסורת היהודית.