מתיחות בין רבנים

החלטת הסוכנות היהודית לא להגיש עזרה ל "נושרים" גרמה למתיחות בין הסתדרות הרבנים לבין אגודת הרבנים בארצות הברית. מיד לאחר שהתקבלה ההחלטה בסוכנות, בתמיכתה של ממשלת ישראל, הזדרזה הסתדרות הרבנים בארה"ב, העומדת תחת השפעת "המזרחי" (מפד"ל), ופרסמה את הזדהותה עם הסוכנות.
לעומתה אגודת הרבנים, שבראשה עומד הרב הישיש משה פיינשטיין המכהן גם כנשיא מועצת גדולי התורה של אגודת-ישראל בארה"ב, הביעה התנגדות חריפה להחלטת הסוכנות. אגודת הרבנים פרסמה את התנגדותה מייד עם קבלת ההחלטה והרב פיינשטיין אף שיגר מברק ברוח זו לראש הממשלה.

בחול-המועד סוכות פרסמה אגודת הרבנים הודעה שבה נאמר בין השאר:

מקהלה צרפתית שרה שירים יהודיים

בימים אלה ביקרה בפולין מקהלה צרפתית, בת 3 זמרים, שבראשה עומד מנצח ומלחין יהודי יליד פולין.

המקהלה הוזמנה על-ידי הסנאט האקדמאי של אוניברסיטת לובלין ע"ש מריה קירי-סקלודובסקה, הפיסיקאית ממוצא פולני (1867-1934) שיחד עם בעלה הצרפתי פייר קירי (1858-1906) גילו את הפולוניום והרדיום וזכו בפרס נובל לפיסיקה ולכימיה. המנצח והמלחין היהודי ז'ק גולדויכט, הוא בנם של אוה וחיים גולדויכט, שניהם ילידי ורשה שהיגרו בסוף שנות ה-20 לפריז. במלחמת העולם השניה, היה האב חייל בצבא צרפת, נפל בשבי הגרמני ושהה בו ארבע שנים. אוה, אמו של המנצח, הייתה פעילה במחתרת הצרפתית, נתפסה על ידי הגרמנים ונשלחה למחנה ההשמדה אושוויץ, בהשאירה בבית את ז'ק בן ה-4

בהיותה ברכבת בדרכה למחנה המוות הצליחה אווה לזרוק מן הרכבת פתק ובו ביקשה מן המוצא את הפתק לטפל בבנה בן ה-4. למזלה מצאה את הפתק אשה צרפתיה. זו לקחה את ז'ק לביתה וגידלה אותו. אווה הייתה בין המעטים שהצליחו לצאת בחיים ממחנה המוות אושוויץ. היא חזרה לפאריז וגם האב חזר מן השבי בריא ושלם. בפריז מצאו את בנם חי וקיים, בבית האשה הצרפתיה.

ז'ק הבן עומד בראש המקהלה הצרפתית "בלדה", מהעיר מונטפליה. המקהלה הופיעה בערי פולין וזכתה בביקורות חיוביות ובקבלת פנים חמה. לפני שהמקהלה "בלדה" עזבה את פולין היא הופיעה, לפי בקשת המנצח ז'ק גולדויכט, בבית-ההבראה היהודי בעיר שרודבורוב בתכנית עשירה של שירים יהודיים, פולניים וצרפתיים, שירי אהבה ושירים מהפכניים.
את הקונצרט סיימה בהמנון הפרטיזנים היהודיים "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה" באידיש.

גם חרדים מכים נשותיהם

מגיפת הכאת נשים בידי בעליהן הולכת ומתפשטת ואף לתוך בתיהם של יהודים חרדים חדרה.

מעון מרכזי לנשים מוכות בידי בעליהן, נפתח באחרונה בפאר ראקוביי שבארה"ב על-ידי התאחדות מוסדות הצדקה היהודית בארצות הברית. מעון זה ישמש מקלט ומחסה לנשים מוכות בידי בעליהן. המעון הוא על טהרת הכשרות וההלכה היהודית למהדרין מן המהדרין.

נוסף על מחסה מקבלות בו הנשים אכילה, שתיה ולינה וכן ייעוץ משפטי וטיפול בילדיהן. בראש המעון עומדת ברברה הריס.

מן ההודעה שנמסרה לעיתונות בארה"ב מטעם התאחדות מוסדות הצדקה היהודית משתמע, כי מטרת המוסד היא לעזור לנשים דתיות, המוכות בידי בעליהן החרדים. המעון מכיל 30 מיטות לנשים ולילדיהן. לפי שעה זה המוסד הראשון והיחיד של נשים מוכות ממשפחות חרדיות בארה"ב.

בבאבי יאר אין מצבה

לפני 40 שנה, בספטמבר 1941, נקברו בבקעת באבי-יאר שבקייב בירת אוקראינה יותר מ-33,000 יהודים, בטבח ההמוני שערכו הגרמנים ביהודי קייב והסביבה.

את הטרגדיה של באבי יאר הנציחו סופרים ומשוררים, בהם גם לא יהודים. אחד הנודעים שבהם היה המשורר הרוסי הסובייטי יבגני יבטושנקו. שפירסם את שירו הידוע "באבי-יאר" בשנת 1961. בשיר הוקעה האנטישמיות בחריפות והשלטונות הסובייטיים הואשמו בגילוי אדישות כלפיה. הסופר הרוסי הלא יהודי, אלכסנדר בלאוסוב, הכותב באידיש, הקדיש גם הוא יצירה לנושא.

בימים אלה, במלאת 40 שנה לטבח ההמוני בבאבי-יאר, העלה הסופר היהודי הרשל פוליאנקר, חבר מערכת "סאוועטיש היימלנד", זכרונות מאותה תקופה, בעיתון "ביראבידזאנער שטערן".
הרשל פוליאנקר, איש קייב, שירת אותה עת בחזית כחייל בצבא האדום. בחודש יולי 1941, חודשים מספר לפני הטבח, עזב עם הצבא האדום את קייב. לפני כן עשו הוא ויתר החיילים בבניית ביצורים ובהקמת מתרסים כדי לחסום את דרכם של הגרמנים. ביולי נאלצו לצאת את העיר לחזית, שהייתה רחוקה מקייב. לאחר קרבות עקובים מדם הצליח הצבא האדום להדוף את הפולשים הגרמנים ולהתקדם לעבר קייב. פוליאנקר מתאר ברשימתו את החורבן שהותירו אחריהם הגרמנים - העיר כולה הייתה תלי-חרבות - ומגלה בין היתר פרט מעניין מאותה עת: כשהחלו חיילי הצבא האדום להתקדם, לאחר הקרבות המרים, לקחו בשבי קצין גרמני פצוע בדרגת רב-סרן, שהיה מפקד החזית. הקצין - פרוסי טיפוסי, ארך רגליים ופנים - רעד מפחד שמא יבצעו בו לינץ בו במקום. הוא ביקש שירחמו עליו, כי השאיר בבית אשה ושני ילדים המחכים לשובו.

זויה מארצו מקייב, ששירתה בחזית כאחות רחמניה, שמעה על הטבח בבאבי-יאר. בראותה את מפקד החזית ניצב לפניה עלה בה הרצון לחנוק אותו, אך החובה ההומאניטרית להגיש עזרה גם לאויב גברה עליה. משהוחלט להעביר את הקצין מהחזית למפקדה הראשית, לחקירות, החלה האחות זויה למלא את חובתה ולחבוש את הקצין הפצוע. בשעת החבישה הורידה את מדיו ואז נפלו מכיסו שתי תמונות - האחת של אשה עם שני ילדים, אשתו וילדיו. והשניה תמונה "קולקטיבית" שזיעזעה את הנוכחים. היה זה תצלום של שפת הבקעה בבאבי-יאר, שם ניצבו נשים, זקנים וטף ולידם קצין, המכוון אליהם תת-מקלע. על גבה של התמונה היה כתוב: "קייב, ספטמבר 1941, באבי-יאר", ובצד: "מחזיק בתת-מקלע ריכארד שלאנקה". שלאנקה שבתמונה היה הקצין הפצוע.

אנשי המודיעין הסובייטי החליטו כי יש להעביר את שלאנקה למפקדה הראשית מייד, אחרת לא יהיה את מי לחקור.

פוליאנקר מספר עוד כי לאחר שהגרמנים נחלו מפלה בחזית סטאלינגראד הגיעו למסקנה שהם יהיו צפויים לעונש חמור אם יוודע לעולם דבר הטבח בבאבי-יאר, על כן החליטו לעשות הכל כדי להוציא את הקרבנות מהמקום, לשרוף את הגוויות, ולטשטש את עקבות הפשע הנורא. לצורך זה הובאו לבאבי יאר מאות שבויי מלחמה כבולים בשרשראות ועליהם הוטלה העבודה המחרידה.

תחת משמר כבד עסק השבויים יומם ולילה בשריפת הגוויות. באחד הלילות הצליחו להשתחרר מהכבלים וניסו לברוח, הם ניחשו שלאחר שיסיימו את "תפקידם" יחסלו אותם הגרמנים, מחשש שיספרו על מה שראו בבאבי-יאר. ואכן, סופם היה מר - הגרמנים הצליחו ללכוד את הנמלטים ולחסל אותם, רק יחידים שנשארו בחיים גילו לעולם את מה שקרה בבאבי-יאר.

עתה, לאחר ארבעים שנה, אין עדיין מצבה יהודית בבאבי-יאר.