שאינם הולכים בתלם של אגו"י

לאחר ההלם שבאסון צור מתגברת התחשוה כי מדינת ישראל נקלעה למצב מביך מאוד. לא הסיבות הפיזיות שהביאו לקריסת מבנה הממשל חשובות, התוצאות המרות והמזעזעות הן הדורשות חשבון נפש.

בנוסף לחשבון הנפש הפנימי שעושה כל יהודי היורד למשמעותה של הטרגדיה הנוראה, מטרידה המחשבה כי הרוגי צור מצטרפים למחיר הכבד של המלחמה בלבנון.

כאשר פרצה המלחמה ניתן לה השם "מבצע שלום הגליל". למען שלומם של תושבי הגליל היה צורך לצאת אל מעבר לגבול ולהרחיק את תותחי המחבלים מטווח האש היהודית ואף אומות העולם ראו בכך מעשה בלתי נמנע כתוצאה מהטרדת היישובים על ידי הקטיושות והכנת מצבורי נשק להתקפה אפשרית.

מבצע זה אף יכול להסתיים בהצלחה ובנצחון מוחץ. זאת כאשר כל המחבלים הונסו לביירות וכל תשתיתם בדרום הלבנון, שהיוותה סכנה ליישובי הצפון, הושמדה. אך לא כן קרה, המבצע הפך למלחמה ולא מלחמה על הגליל אלא על ביירות המערבית ולא עוד אלא שצה"ל (?) נקלע למצב בו הוא צריך להפריד בין דרוזים ונוצרים בהרי השוף.

הסכנה העומדת עתה היא כי לאחר כל כך הרבה קרבות; לאחר ההדרדרות שביחסם של כל עמי תבל אל מדינת ישראל; לאחר ההסתבכות בטבח במחנות הפליטים; לאחר הבגידה הג'ומאיילית; לאחר ההתלקחות בהרי השוף; ולאחר האסון בצור עלולה עוד מדינת ישראל להיאלץ לצאת מהבוץ הלבנוני, מבלי להשיג אפילו את המינימום שהייתה יכולה להשיג לאחר שני ימי המבצע הראשונים.

משום כך חשוב למהר ולהחיש את הדיונים עם לבנון ולהפעיל את כל הלחצים כדי להביאם אל שולחן המו"מ. כשהמטרה הראשונה והעתידית היא להבטיח את שלום יישובי הגליל והמטרה השניה והמיידית היא לברוח כל עוד ניתן הדבר.