איך נפתח המנעול על קבר הגר"א ?

שערי "האוהל" שהוקם על קברו של הגאון מווילנא ושבו טמון גם אפרו של גר-הצדק אברהם בן אברהם (גראף פוטוצקי) נפתחו מחדש לאחר שהיו סגורים ומסוגרים עשרות שנים. היה זה לאחרונה, כשביקר בווילנה מרדכי נוישטאט, מעסקני אגודת-ישראל בארה"ב. את רשמיו מהעיר וילנא, שהייתה פעם ירושלים דליטא, פירסם נוישטט בירחון האידי "דאס ווארט", המופיע בניו-יורק.

נוישטט, שהכיר את וילנה שלפני השואה, על רבניה, גדוליה, סופריה ומאות בתי-הכנסת שלה, בהם עתיקי-יומין, מצא שם כיום רק בית-כנסת אחד ויחיד, בית הכנסת הגדול (כוראלי), שנשאר לפליטה מ-200 בתי-הכנסת. בזמנו כיהנו בו כחזנים גרשון סירוטה, מרדכי הרטמן ומשה קוסוביצקי.
בית-הכנסת נשאר שלם בנס והוא נמצא - לדבריו - במצב טוב, בראשו עומדים כיום גבאי ושמש. בצד בית-הכנסת יש חדר מיוחד, המשמש כ "בית-חרושת" לאפיית מצות ליהודי המקום והאיזור. בכל ימי השבוע נתקלים היהודים בקשיים להשגת מניין להתפלל בציבור.

בשבת מקיימים תפילה בציבור, בימים הנוראים ובשמחת תורה בית-הכנסת מלא מפה לפה. באים אליו מכל קצווי העיר וממקומות המרוחקים ממנה. לאחרונה חדרה אופנת "בעלי תשובה" עם לעיר וילנה.

בווילנה העיר אין שוחט. פעם בשבוע מגיע מהסביבה שוחט לשחוט תרנגולת או ברווז לאלה הרוצים באוכל כשר.

לבית-הקברות עתיק-היומין בשניפישוק (פרבר העיר), שבו טמונים גדולי התורה וגדולי הרוח מדורות מקדם. אין זכר, על תילו הוקמו בתים רבי-קומות. האיזור, שהיה פעם בית-קברות, נקרא בשם "זירטונאי" והוא מאוכלס בכ-10,000 נפש. קודם שחיסלו את בית--הקברות הצליחו גבאי קהילת וילנה לקבל רשיון להעביר את עצמותיהם של הרבנים והגאונים לבית-הקברות היהודי "זארצה", שהוקם לפני 150 שנה.

לבית-הקברות בזארצה הועברו עצמותיהם של שבעת גאוני הדור, הטמונים באוהל-הגאון מווילנא, שהוקם בשנת 1940. נוסף על עצמות הגאון ר' אליהו ז"ל טמונות שם גם עצמות אביו, ר' שלמה זלמן בר' אליהו; הרב ר' יהושע חשיל, בן הרב ר' שאול אב"ד וילנא; ר' אברהם בנו של הגאון מווילנה (הגר"א); הרב ר' אברהם דנציג, מחבר סופר "חיי אדם" "שולחן ערוך". כמו כן התירו להעביר את קופסת האפר של גר-הצדק אברהם בן-אברהם (גראף פוטוצקי) ושארית העץ שהיה שתול על קברו של הגר-צדק בצורת האות "צדי" (צדיק) לבית-הקברות בזארצה.

הגאון מווילנה (הגר"א) נולד בשנת 1720 ונפטר בשנת 1797. אליהו בן שלמה זלמן היה מגדולי הרוח שקמו לישראל במאה ה-18. הוא נולד בא' פסח ת"פ (1720) ונפטר בג' חול-המועד סוכות תקנ"ח (1797).

גראף פוטוצקי ולנטין, ממשפחת רוזנים פולנים שתחילתה במאה ה-13, בכפר פוטוק בדרום פולניה, היה גר צדק ונהרג על קידוש השם בשנת 1749, לפי האגדה. נמסר שהושפע בשנות לימודיו בפאריס מרב שהורה לו מעיקרי היהדות. לאחר שהשתלב באקדמיה האפיפיורית ברומא עבר לאמסטרדם ושם התגייר. הוא התיישב בעיירה קטנה, איליה, ליד וילנה. כשהלשינו עליו לפני השלטונות, הובא למשפט, אך סירב להביע חרטה על גיורו ונשרף על המוקד. יהודי המקום הצליחו להשיג קצת אפר מגופו השרוף. הוא היה שמור בקופסה בבית-הקברות הישן בשניפישוק. כאמור הקופסה הועברה לבית-הקברות בזארצה והיא טמונה עתה באוהל הגר"א.

ביום העברת עצמות הרבנים ואפרו של הגר צדק (גראף פוטוצקי) הוכרז על יום צום ובקשת מחילה. לנוישטט סופר, כי עם פתיחת קברו של הגאון מווילנה מצאו אותו שלם כביום מותו. לא שלטו בו רימה ותולעה. אפילו שערה אחת לא נשרה מזקנו. מיד הוקם אוהל על קברות אלה, הקרוי אוהל הגר"א, והוא נסגר בשער ברזל כבד.

הסיפור עורר את סקרנותו של מרדכי נוישטט ובהגיעו לבית-הקברות, ששם גם הוקמה מצבה על קברו של הגאון ר' חיים עוזר גרודזנסקי ז"ל, מצא אותו מסודר, נקי ומטופח, אבל האוהל היה סגור ומסוגר, אין יוצא ואין בא. מנעול האוהל שהיה סגור עשרות בשנים, נמלא חלודה מהגשם ומהשלג. שומר בית-הקברות, חרף כל רצונו הטוב, לא הצליח לפתוח את השער. הוא טען כי לפני 40 שנה, כשהוקם האוהל, היה כמובן מפתח, אך הוא אבד לפני שנים, ומאז שערי האוהל סגורים.
תחילה חשב נוישטט כי השומר הלא-יהודי מתחמק ומסרב לפתוח את השער. הוא ניסה לכבדו בסיגריות אמריקאיות ריחניות ובשוקולד, אבל השומר בשלו. אין לי מפתח, לאחר בקשות והפצרות ניאות השומר למסור לנוישטט את הכתובת של ראש הקהילה היהודית. כשנפגש עם נשיא הקהילה וגבאי בית-הכנסת נוכח נוישטט לדעת, כי השומר דיבר אמת. הם סיפרו כי משום שאין מפתח, אין איש נכנס לאוהל והמנעול העלה חלודה מהגשמים ומהשלג.

היהודי האמריקאי, שבא לווילנה במיוחד, לא נכנע ובדמעות בעיניו התחנן לפני הגבאים שיעזרו לו בנדון. לאחר דברי שכנוע הציע ראש הקהילה כי ילכו לבית-חרושת שבו מייצרים מנועלים ומפתות, אולי יצליחו לפתור את הבעיה. הגבאי קרא לפועל יהודי העובד בבית החרושת כמסגר, וסיפור לו על הבעיה שעוררו האורחים מאמריקה. הפועל היהודי פרץ בצחוק ואמר: מדובר פה במפתח פרימיטיבי, שנוצר לפני 40 שנה. מי יכול להתאים מפתח דומה? זו משימה בלתי-אפשרית.

אף-על-פי-כן ניגש המסגר להתייעץ עם פועלים אחרים והם החליטו לגשת למקום האוהל ולראות אם יש בידם לעשות דבר.

בהגיעם למקום נוכחו כי אי-אפשר להתאים מפתח, אך יש אפשרות לרתך את דלת הברזל. אבל פירוש הדבר עבירה על החוק, מעשה העלול לעלות להם בישיבה של כמה שנים בכלא הסובייטי.

לאחר התייעצות שארכה שעות הכינו חתיכות ברזל והצליחו ליצור במקום כמה מפתחות. למרבה הפלא, הדלת נפתחה. "מי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה מימיו", כותב נוישטט. הפועלים חיבקו זה את זה והתנשקו עם האורחים, נוישטט ניסה לתחוב להם דולרים ירוקים ומתנות, אבל הם סירבו לקבל ובדמעות בעיניהם אמרו: "מה אתם חושבים? אנו לא יהודים? גם אנו רוצים לזכות במצווה זו ובעד מצווה לא משלמים כמו שנאמר: שכר מצווה - מצווה".

בפחד וברעדה נכנסו נוישטט והפמליה שלו ל "אוהל" ואמרו תפילה על קברו של הגר"א ויתר הגאונים.

המתנה שניאותו הפועלים לקבל היתה - סידור תפילה שניתן לכל אחד. "עשינו מצווה" אמרו, "ועתה נלך לבית-הכנסת להתפלל בסידורים החדשים שלנו, כמו שנאמר: מצווה גוררת מצווה".