קאדילאק במקום רכבת

"צדיק בא לעיר" גם לפני עשרים וארבע שנים - האדמו"ר מסטמאר, הרב ר' יואליש טייטלבוים, הגיע לשערי ירושלים בז' תמוז תשי"ט (1959).
הפרסום על בואו של הרבי מסטמאר, שהיה הקיצוני בהא' הידיעה במלחמתו נגד הציונות ומדינת ישראל, נוהל על ידי העדה החרדית בירושלים, שהייתה המארחת של האדמו"ר, בשיטה אמריקאית. הכינו "סטייטמנט", הזעיקו עיתונאים, רחובות ירושלים היו מקושטים בכרזות "צדיק בא לעיר". ילדי תשב"ר (תינוקות של בית-רבן) קיבלו את פני האדמו"ר בדגלים ועליהם היה כתוב, על רקע ירוק, "יחי אדוננו, מורנו ורבנו, צדיק כתמר יפרח" (כתמר - טייטלבוים). אבל בין הביקור אז והיום היה שוני. ר' יואליש טייטלבוים הגיע לחיפה בו' בתמוז (12.7.59) תשי"ט, באניה התורכית "איסטנבול". הוא נשאר ללינת לילה בחיפה ולמחרת נסע במסע ארוך לירושלים, ברכבת מיוחדת שנשכרה על ידי העדה החרדית מאת ממשלת ישראל. את הסמל "רכבת ישראל" הורידו מן הקרונות ואת הכרטיסים מכרה העדה ולא רכבת ישראל.

האדמו"ר נתקבל אז על-ידי חסידיו לכל אורך המסע של הרכבת המיוחדת - בנתניה, בתל-אביב, בהר-טוב - עד שהגיע לתחנת הרכבת בירושלים, שם קיבלו אותו ילדי תשב"ר והדגלונים בידיהם. גם אז פנתה ועדת קבלת הפנים, קרי העדה החרדית, אל המשטרה הציונית וביקשה שיתוף פעולה מלא בהכנת קבלת הפנים ובשמירה על הסדר. כזכור לא הייתה אז יריבות בין סטמאר לבעלז או ללובאוויץ'.

פניה זו למשטרה הציונית עוררה את זעמם של הקיצונים (גם אז היו כאלה), כי היה זה שלוש שנים לאחר "רצח סיגלוב", בהפגנה נגד חילול השבת. אחד המפגינים, ר' פנחס סיגלוב, נפגע אז על-ידי המשטרה ומת מפצעיו. הקיצונים הביעו התמרמרות על שהזמינו שוטרים (כדבריהם, "רוצחי סיגלוב"), לשמור על האדמו"ר. גם אז התנצלו מארגני קבלת הפנים על שיתוף פעולה עם המשטרה ה "ציונית", והבהירו כי "השמירה נחוצה מאוד".

עם זאת, פרשים לא השתתפו, כמתוכנן, בשמירת הסדר, מכמה סיבות: ראשית, הם נפגעו מפרסום מודעה ענקית ובה ראו איך הם רודפים אחרי מפגינים מקרב העדה החרדית נגד החפירות הארכיאולוגיות בעיר דוד. סיבה נוספת: זכר המפגינים ורדיפתם עלול להשפיע על מקבלי פני האדמו"ר.

גם מטרת האדמו"ר הקודם, דודו של האדמו"ר הנוכחי, שהופיע לפני 24 שנים בשערי ירושלים, היתה דומה: הוא הביא אז רבע מיליון ליש"ט כדי לחלקם למוסדות של סטמאר. מובן שהאינפלציה עשתה את שלה - כיום הביא האדמו"ר, הרב משה טייטלבוים, חמישה מיליון דולר לאותה מטרה.

האדמו"ר הקודם בא לחנוך את שכון "קרית יואל" בבני ברק, להקים תלמודי תודה שבהם ילמדו באידיש בנוסח סטמאר, ולבנות מוסדות חינוך חדשים שבהם ילמדו ברוח סאטמר. הוא חנך את הבניין של ישיבת "ייטב-לב" בירושלים, שרכשו מ "תנובה" ברחוב אבינועם ילין, בסכום של 100,000 ל"י, ובו הקימו את הישיבה ופנימיה לתלמידי ישיבת סטמאר. הוא גם העלה את הרעיון להקים את "בית העדה" בירושלים, שלפי הערכת העדה החרדית היה צריך להיות משקל שכנגד ל "היכל שלמה" הציוני, שרבים מן החרדים, ובתוכם הרב ר' זאב סולובייציק ז"ל (דודו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק מבוסטון), רבה של בריסק, שהתגורר בירושלים והיה ידוע בשמו "ר' וועלועלע", הטילו איסור לדרוך על ספו, כי ראו בו "מרכז רוחני" ציוני.

האדמו"ר ר' יואליש נפגש בזמנו עם ר' זאב סולובייציק ועם חרדים קיצונים אחרים, אך לא נפגש עם האדמו"ר מגור, אף שלא היו מריבות ומתיחויות ביניהם. האדמו"ר הנוכחי, ר' משה טייטלבוים, עשה זאת וזכה לכותרות. גם בין האדמו"ר מסטמאר הנוכחי לבין האדמו"ר מגור אין מריבות ומתיחות. האטרקציה האמיתית היתה, לו היה האדמו"ר מסטמאר נפגש עם האדמו"ר מבעלז או עם האדמו"ר מליובאוויץ' זה היה "ניוז".

האדמו"ר ר' יואליש נפגש [כדי לחזק] את ידי אלה שסירבו לקבל תמיכות ותקציבים ממשלתיים למוסדות החינוך שלהם, חידש את האיסור ללכת לבחירות לכנסת (בית המינות) ולרשויות המקומיות, ואסר את ההכשרים של המועצה הדתית ושל ועד הרבנים של אגודת ישראל. בשעתו לא היה קיים בית-הדין של חסידי בעלז, שגם הוא מעניק הכשרים. למעשה, אותה הגברת בשינוי אדרת.

ר' יואליש השקיע מאז קום המדינה עד שנת 1959, שנת בואו לישראל, כלומר במשך אחת-עשרה שנים, מיליון לירות (בשעתו היה זה הון עתק) בהקמת מוסדות חינוך בני עדתו בארץ-ישראל. אבל הזמן עשה את שלו. לפני עשרים וארבע שנים הופיע האדמו"ר הקודם ברכבת בשערי ירושלים ואילו האדמו"ר הנוכחי בא בקדילק אמריקאי מפואר, עם כל השכלולים המודרניים. אמנם זה לא היה שלו אלא רכושו של אדמו"ר אחר, הרבי מקרצניף, אך גם זה מאותות הזמן שבו אנו חיים.