פרס והיהדות הדתית

היחסים הטובים בין היהדות הדתית לבין שמעון פרס הורעו לאחר שפורסם המצע של המערך לבחירות האחרונות. מצע זה כאילו קעקע את כל הישגי היהדות הדתית בכל התחומים מאז קום המדינה. בשיחה עם יחידים יודו באזניך, שהם יודעים כי אין ידו של פרס בכך, אבל בעצם העובדה ש"ידע ולא מחה", כמו איבד את עולמו אצלם.

ביחסה של היהדות הדתית והחרדית אל שמעון פרס יש משהו פרדוקסלי. היהודי הדתי, השואב ידיעותיו מכלי התקשורת ומהאווירה השוררת ברחוב החרדי, רואה בשמעון פרס מנהיג אותה מפלגה שקמה, מאז הצהרת בלפור, לקעקע את יסודות הדת בארץ ישראל. אולם דווקא החלק הקיצוני של היהדות החרדית, שבמרכזה עולם הישיבות הגדול, רואה בשמעון פרס את האיש שנתן את ידו ללא סייג להגברת לימוד התורה בארץ ישראל ולקיום מוסדותיה החינוכיים - הישיבות - ותלמודי תורה בארץ.

במיוחד רכש שמעון פרס את שמו הטוב בין גדולי התורה וראשי הישיבות ובראש וראשונה בקרב אותם גדולי תורה וראשי ישיבות של דור העבר, שרבים מהם כבר אינם בחיים. הפגישות האישיות הרבות שקיים פרס בזמנו עם אותם גדולים היו לרוב בנושא דחיית גיוסם של תלמידי הישיבות. כידוע, דחיית שירותם הצבאי של תלמידי הישיבות, היא שיטה שראשיתה בימי דוד בן-גוריון כאשר פרס כיהן כמנכ"ל משרד הבטחון.

סופר לנו, כי כאשר נדונה לראשונה השאלה במשרד ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, השתתפו מצד ראש הממשלה שמעון פרס, יצחק נבון ושלישו הצבאי של בן-גוריון נחמיה ארגוב ז"ל. מולם ישבו גדולי ראשי הישיבות בדור ההוא בארץ.

בלהט הוויכוח על מעמדה של תורת ישראל במדינה המחודשת קם "הזקן" והצהיר: "אין ספק כי מדינת ישראל היא מרכזו של העם היהודי, על כל בעיותיו המדיניות, הפוליטיות והחברתיות. אך חייבים אנו שגם תורת ישראל תהיה חלק בלתי נפרד מהמדינה ואני מצהיר כי מדינת ישראל מוכנה לקבל עליה את העול להחזקת עשר ישיבות, הן ובניהן ותלמידיהן ובלבד שמציון תצא תורה".

באותה פגישה קיבל בן-גוריון עקרונית את ההנחייה של שר הבטחון להורות על דחיית גיוסם של בני הישיבות, והיה זה שמעון פרס שהסכים להגשים הוראה זו. ואכן, כחזונו של בן-גוריון, תורת ארץ ישראל היא אור לגולה וכל בחור וטוב מהתפוצות שרוצה להשלים עצמו בתורת ישראל רואה חובה לעצמו לבוא ולהתבסם ממנה בארץ ישראל.

פרס, בהיותו בתפקיד הביצועי של מדיניות זו, זכה לביקורם של גדולי התורה וראשי הישיבות. ב "ספר הזכרון" לגאון הרב יחזקאל אברמסקי ז"ל, מספר הרב משה דוד טננבוים, מזכיר מרכז הישיבות "ועד הישיבות" בארץ ישראל, את הספור הבא:


במיוחד זכה שמעון פרס להוקרתו ולברכתו של הגאון מפוניבז, הרב יוסף כהנמן ז"ל, מחולל הישיבה הגדולה ישיבת פוניבז' בבני-ברק.

ומעשה שהיה:
רבים עדיין זוכרים שדי היה בשיחה טלפונית אחת של שמעון פרס לנשיא מועצת גדולי התורה דאז, הגאון הרב זלמן סורוצקין ז"ל, כדי להושיב את טדי קולק בראשות עיריית ירושלים, למרות ההתנגדות שקמה אז מצד חוגים שונים באגודת-ישראל.

פרס השכיל תמיד למצוא דרך ללב גדולי התורה עמם נפגש ברבים ובפגישות אישיות. את דבריו נהג לפתוח בלשון זו: "מעולם לא נאכוף עליכם דבר שלא לרצונכם. באנו רק להחליף דברים. אולי אפשר למצוא מוצא משותף שיניח גם דעתכם". פתיחה זו בלבד כבר השרתה אווירה נוחה להידברות ואפילו לשיחת חולין של תלמידי חכמים. הוא ידע גם תמיד לציין כי הוא מביע לא רק את דעתו אלא גם את דעת מורו ורבו דוד בן-גוריון, החרד מאוד לקיומם של היכלי התורה לאחר שנחרבו כליל בשואה ושאריתם מצאו מקום בארץ ישראל.

בימים הקשים של אחר מלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, כאשר הועלתה ההצעה לגייס חלקית את בני הישיבות, לא נתן פרס ידו להצעה זו, הוא ראה בקיומם של אהלי התורה במדינת ישראל כעין צוואת קודש של מורו הדגול דוד בן-גוריון.

פרס, אומרים מקורביו, מסוגל להתרגש עד דמעות כשהוא נזכר בעיירת מכורתו שם עמדה עריסתו בבית סבו, תלמיד חכם ובר-אוריין, שזכה לברכתו של בעל החפץ חיים ז"ל, שגם פרס עצמו זכה בילדותו לראותו באותה עיר. במיחוד חיבב את פרס הגאון הרב יחזקאל אברמסקי ז"ל, בעל החיבור הידוע "חזון יחזקאל", על התוספתא, ששמו הדהד בעולם התורני בארץ ובתפוצות ואשר עמד ב-20 שנותיו האחרונות בראש "ועד הישיבות" בארץ ישראל.

עד כמה היתה גדולה קרבתו של הרב אברמסקי ז"ל אל שמעון פרס מעיד הסיפור שפרסם הרב משה דוד טננבוים, מזכיר מרכז הישיבות "ועד הישיבות" בארץ ישראל, ב "ספר הזכרון".


ועל אישיותו של הרב כתב פרס:
בסיום מכתבו מבקש פרס:

ישנם רבים ששמעו מפי הרבי מגור, הרב ישראל אלתר ז"ל, אחיו של האדמו"ר הנוכחי, הרב שמחה בונים אלתר יבל"א, שאמר: "האיש הזה, שמעון פרס, יגיע מעלה בממשלת ישראל ועוד יפעל נצורות".

שמעון פרס היה במפלגת העבודה באגף הרעיוני של ברל כצנלסון. בספרו "לך עם אנשיך" מקדיש פרס פרק שלם ליחסו של ברל למסורת ומבהיר כי לא היתה סתירה בין יחסו לתורת ישראל לבין נאמנותו לאידיאל הסוציאליסטי. כי יחסו למסורת "היה איתן ועמוק הוא רצה להנחילו לתנועה כולה" כותב פרס. ובהמשך:


את הפרק מסיים פרס במלים אלה:

גם פרס, כמורו הרעיוני ברל כצנלסון, אינו מתעלם מגורלה של מדינת ישראל ורואה לפניו את הגלויות, על קהילותיהן ורבותיהן. מעולם לא יצא פרס אישית נגד המסורת היהודית ותורת ישראל, ואין זה סוד שלבו לא היה שלם עם המצע האנטי-דתי של המערך במערכת הבחירות לכנסת הנוכחית. הוא התריע שאין מפלגת העבודה יכולה לקבל על עצמה את האחריות לקעקוע יסודות וחומות הדת בישראל.