שני ספרים על השואה

שני ספרים על השואה שהמבקרים לא גמרו עליהם את ההלל, יצאו באחרונה בהוצאת הספרים "פוטמן וקוורד מקקאן" בניו-יורק. ^{[ * ]}
את הספר "עד שניפגש שוב" כתבו מיכאל קורנבליט, מפיק בטלוויזיית-כבלים בארה"ב, וקאטלין ינגר, מכינת תכניות-לימוד ממשלתיות. זהו סיפור חייהם של הורי מיכאל קורנבליט, ניצולי השואה, מאיר ומאניה, שמצאו לאחרי המלחמה מקלט בארה"ב. כאשר החלו השנים בכתיבת הספר היה לסיפור רק סוף שמח אחד - איחודם ונישואיהם של מאיר ומאניה, אחרי שנתיים של פירוד ושהייה באחד-עשר מחנות-ריכוז גרמנים. עם הופעת "עד ניפגש שוב" באוגוסט 1983 צורף לו סוף שמח אחר: איחודם של מאניה ואחיה הצעיר חיים, אחרי 39 שנות פירוד. אלמלא התעקש מיכאל לדייק בפרטים לא הייתה מאניה נוסעת לישראל, למצוא את אחיה הצעיר.

אחרי הגירוש והטבח של רוב 10,000 יהודי העיר הרובישוב שבסביבת לובלין שבפולין, היו מאיר קורנבליט, אהובתו מאניה נגלשטיין ואחיה חיים בין המעטים שנשארו בהרובישוב, כדי למיין את רכוש הקהילה היהודית שנותר, תחת השגחת המשטר הנאצי. כמה חודשים אחר-כך נשלח חיים למחנה-ריכוז, ואחריו נשלחו אחותו מאניה ואהובה מאיר. הם הופרדו ומאניה נשלחה לאושוויץ. במחנה הריכוז קיבלה ידיעה על אחיה: הם לקחו אותו אתמול, נאמר לה. ומאניה הניחה שהוא נלקח לתאי הגזים. מיכאל קורנבליט, שהיה ילד יהודי אמריקאי באוקלהומה, לא חקר מעולם את הוריו לפשר כתובת-הקעקע על זרועותיהם וגם הוריו לא סיפרו לו על המלחמה והשואה. בשנת 1980 יזם מיכאל שיחה עם הוריו על נסיונם בזמן השואה והבטיח לרשום את סיפורם. בעת הכתיבה שכנע מיכאל את הוריו, אשר לא עזבו את ארה"ב מאז היגרו אליה, ללוותו במסע מחקר לישראל ולאירופה. במסע-המחקר הם סרו לעיר הרובישוב, שבו נפגשו מאיר ומאניה, והם גם ביכרו בדכאו ובעוד מחנות ריכוז.

הוריו של מיכאל ביקרו שנית בארץ, ומאניה התקשר עם בן-דודה שעלה לישראל עוד לפני המלחמה. בן-הדוד סיפור, כי קיבל מכתב מאחיה, חיים. המכתב נשלח מסקוטלנד לאחר המלחמה. מניה הוכתה בהלם, ומיד עם שובה לארה"ב ביקר מיכאל בשגרירות הבריטית בוושינגטון וחיפש בקדחתנות בספרי הטלפון אחר השם חיים נגלשטיין. הוא מצא את שמו של הדוד שלו, המתגורר באיזור ניו-קאסל שבאנגליה. כך נמצא האח אחרי 39 שנה.

"עד שנשוב" הוא בעיקרו סיפור אהבה. אלמלא דבקותם זה בזה לא היו יכולים השניים להחזיק מעמד בחלום-הבלהות הנאצי, לעמוד בתלאות של הסתתרות בערימות-שחת, לגבור על הידיעה על מות בני משפחתם, על הפחד המתמיד בפני המוות, ועל הגיהנום של מחנות-הריכוז. שם, מבעד לגדרות התיל שבבודזין, הם הבטיחו זה לזה להיפגש שוב בעיר הולדתם הרובישוב אם יוותרו בחיים.

כיום גרים מאניה ומאש קורנבליט באוקלהומה, ארה"ב, שם הם שוקמו על ידי ארגון "בני ברית" לאחר מלחמת העולם השניה. חיים נגלשטיין חי עם אשתו וילדיו בניו-קאסל שבאנגליה. האח והאחות שומרים על קשרי מכתבים ומתראים לעתים קרובות.

"מקלט"

הספר השני, "מקלט", מאת רות גרבר הוא עדות ממקור ראשון על הצלת פליטים במלחמת העולם השניה. הספר יצא לאור באוגוסט 1983, לכבוד מלאות יובל לכניסת אונית הפליטים לנמל ניו-יורק. רות גרבר, סופרת ועיתונאית שחיה בניו-יורק, חיברה שנים-עשר ספרים על נושאים ישראליים, עבדה בשביל "ניו-יורק הראלד טריביון" וסיקרה את סיפור הפליטים היהודים מאז תום מלחמת העולם השניה. היא ערכה 33 מסעות למזרח התיכון.

רוב שנות מלחמת העולם השניה היו שערי ארה"ב סגורים בפני מיליוני הפליטים היהודים, בגלל התנגדותם של איגודי העבודים המתבדלים וארגונים אנטישמיים בוושינגטון, שהסתמכו על חוקי ההגירה האמריקאיים הנוקשים. רק ביוני 1944 החליט הנשיא רוזוולט לעקוף התנגדות זו, והוא הזמין 1000 פליטים לארה"ב כאורחים זמניים של הממשלה.

רות גרבר היתה, בזמן מלחמת העולם השניה, עוזרת מיוחדת לשר-הפנים האמריקאי הרולד אייקס. במסגרת תפקידה היא נסעה לאיטליה, כדי ללוות את הפליטים לביתם הזמני, בפורט-אונטריו שבמדינת ניו-יורק. בספרה משחזרת רות גרבר את המאורעות שהובילו להחלטתו של רוזוולט ואת גבורת הפליטים במלחמתם בנאצים באירופה ובמאבקם לחיים חדשים בארה"ב.

רות גרבר נסעה כמלווה באניית הפליטים והיתה מעורבת רגשית במאבקם. הידידות שרקמה שם עם פליטים שונים קיימת עד היום הזה, והיא ששימשה לה נקודת-מוצא לכתיבת ספרה.

סיפורה של רות גרבר נפתח ביוני 1944, בהצהרת רוזוולט. בעזרתו ובהשתדלותו של שר-הפנים הרולד אייקס, קיבלה את תפקיד ליווי הפליטים במעבר האוקיאנוס. לצורך זה הוענקה לה דרגת ייצוג של גנראל. היא הגיע לאיטליה ועסקה במלאכה שוברת-הלב של בחירת המעטים מתוך 3000 בעלי הבקשות באיזור נפולי.

הנבחרים ו-982 נשים וטף מ-18 מדינות, בהם 874 יהודים, 73 קתולים, 28 יוונים אורתודוכסים ושבעה פרוטסטנטים, המתינו לה על סיפון אניית החלוץ "הנרי גיבינס". גרבר יצרה מיד קשר עם הנוסעים וכן עם הפצועים והחיילים אחוזי הלם הקרב מחזית אנציו וקאסינו. האחרונים חשש מאוד שנוכחות הפליטים על האניה תגרה את האויב.

הפליטים, שחיו עדיין באימת הרעב, אגרו ארוחות שלמות והחביאו אוכל בכיסיהם, החלו במקביל ללמוד אנגלית, בעזרתה של רות גרבר. צוללות ומטוסים נאציים שבהם נתקלו החריפו את פחדיהם. נקודת השיא של המסע היתה הופעת כשרונות צעירים מקרב הפליטים, בראשותו של זמר בריטון מהאופרה הלאומית של יוגוסלביה. במשך המסע בן השבועיים הבינה גרבר מהי השואה, ואת רשימותיה העבירה לשר-הפנים אייקס וממנו לנשיא רוזוולט. אלה היו מן העדויות הראשונות על פשעי היטלר.

בהגיע האניה "הנרי גיבינס" לפורט אונטריו באוסאגו שבמדינת ניו-יורק, נדהמו הפליטים לגלות, כי יהיה עליהם לחיות במחנה המוקף גדרות תיל. אך הלם ראשוני זה רוכך על-ידי קבלת-הפנים החמה שערכו להם תושבי אוסאגו.

כעבור חודשים של שהיה במחנה התרכזה רות גרבר בגורל הפליטים. כל אחד מהם חתם על התחייבות, בה הביע הסכמתו לחזור לאירופה בתום המלחמה. השאלה היתה, האם יאולצו לחזור לבתיהם ההרוסים והנטושים, שם ירדפו אותם תמיד רוחות הרפאים של בני משפחותיהם וידידיהם?

במקביל לדיווחה של גרבר על הפליטים היא הגישה סיפור מזעזע על העיכובים הבירוקרטיים במשרד הפנים, על מברקים חשובים מאוד מלונדון שהוצנעו ונעלמו, וכן היא ציינה את תרומתם החיונית של אייקס, של הנרי מורגנטו, שר-האוצר האמריקאי ושל ד"ר סטפן ווייז.

בסיום הספר מציינת המחברת את התרומה שתרמו הפליטים היהודים לקהילות שבהן מצאו מקלט. רק אדם שנולד בארץ זרה מסוגל "להבין את הגזע ממנו הוא ניזון, רק יליד זר יכול להעריך מהי אמריקה".