מתיחות בחצר סאטמר

בחצר האדמו"ר מסאטמר בוויליאמסבורג שבניו-יורק גדולה המתיחות, בעקבות מינויו של הרב אהרן טייטלבוים, בנו של האדמו"ר, לרבה של "קרית יואל", קהילה בעיירה החרדית מונראו, ניו-יורק.

האדמו"ר מסטמאר, הרב משה טייטלבוים, מינה את בנו ר' אהרן לרב ומרא דאתרא של הקהילה החרדית "קריית יואל". ההחלטה התקבלה בחול-המועד סוכות, באסיפת הנהלת הקהילה, בסוכתו של האדמו"ר מסאטמר בוויליאמסבורג.

העיירה "קרית יואל", על-שם האדמו"ר הקודם, המנוח ר' יואליש טייטלבוים, מאוכלסת על-ידי חסידי סטמאר והרב אהרן טייטלבוים, שנתמנה כרבה, מכהן כראש הישיבה בקריה. האדמו"ר מסטמאר ביקש לישב בשלווה מהמריבות עם חצר חב"ד אך קפץ עליו רוגזו של ר' אלתר משה גולדברגר, דמות יהודה ביהדות החרדית של ארצות-הברית, ששמו יצא כקנאי קיצוני, המוכן ללכת על קידוש השם גם על קוצו של יוד, ולא לסטות מדרכו של האדמו"ר ר' יואליש טייטלבוים. קנאי זה מפרסם חוברות ופאמפלטים נגד אלה "הסוטים", לפי דעתו, משיטתו של האדמו"ר המנוח.

ר' אלתר משה גולדברגר סבור, כי אין לאדמו"ר מסטמאר, ר' משה טייטלבוים, הרשות למנות את בנו כמרא דאתרא בקהילה החרדית, הנושאת את שמו של האדמו"ר, שהיה קיצוני בדעותיו, משום "שאינו רצוי לקהל" בגלל רעייתו הרבנית, בתו של האדמו"ר מוויזניץ, הרב ר' משה האגר מבני-ברק; זו אינה רצויה, לדעתו, משום שהיא "ציוניסטקה" (חשודה בציונות), רחמנא-ליצלן, וראיה לדבר - היא מדברת עברית. "בקול קורא" שפרסם ר' אלתר משה חיווה את דעתו בנדון.

על רקע זה פרצה מריבה בין ר' אלתר משה גולדברגר לבין חסיד סאטמר, אייזיק הירש שפילמאן, שבא להגן על כבוד הרבי שלו. אלתר משה גולדברגר צעק, כי לא "יתן שהציוניסטיקה תכהן כרבנית בקרית יואל". ומדברים עבור לתגרת ידים ומהלומות.

ר' שלמה אלעזר, אביו של אייזיק הירש, התערב כדי להפריד בין הנצים והמוכים, לקה בהתקף-לב והובהל לבית-החולים, שם מת לאחר ימים מספר. מתנגדי מינוי הרב חיבלו גם בחנות הדגים שלו. בהלוויתו רבת המשתפים של ר' שלמה אלעזר שפילמן התבטא האדמו"ר מסטמאר, כי הנפטר היה קרבן של רשעים ורוצחים ימח שמם.

כפי שנודע, קומץ חסידי ויזניץ בוחשים בקדרה ומתסיסים את הציבור החרדי והם שגרמו למתיחות בחצר אדמו"ר מסטמאר על רקע זה. המדובר הוא בקומץ "הנידחים", שהוגלו לפני יותר מעשרים שנה משולחן האדמו"ר מוויזניץ, הרב ר' משה הגר בבני-ברק, על שמתחו ביקורת חריפה על אורח חיי האדמו"ר ומשפחתו ועל השקפתו של הרבי שלהם, המשתייך לאגודת-ישראל ומכהן כחבר מועצת גדולי התורה. ה "נדחים" מצאו מקלט במעוז של "נטורי קרתא" בירושלים ובמיוחד העריץ אותם המנהיג המנוח ר' עמרם בלוי.

"נדחים" אלה היוו את האלמנט הקיצוני ביותר בחוג זה והם שהכריעו בשעתו, לפני כחמש-עשרה שנים, את הכף בוויכוח שהתנהל ב "נטורי קרתא" גופא לבין שני המנהיגים עמרם בלוי ועמיתו ר' אהרן קצנלבוגן, בשאלה האם לרדת או לא לרדת מן הארץ.
ר' עמרם בלוי עמד בראש אלה שצדדו בהגירה מן הארץ ובריכוז יחדיו במדינה אחרת, שם יוכלו להמשיך באורח חייהם הקיצוני באין מפריע. הם גרסו כי לישוב בארץ צפויה סכנת שמד רוחני וגופני ויש משום פיקוח נפש בהגירה מן הארץ. הציונים - לדעתם - השתלטו על כל מקורות הפרנסה, הכלכלה והחינוך בה, והביאו את הישוב לסכנה של חיסול פיסי ורוחני, בגלל המלחמות ושפיכות הדמים התמידיות נגד אויבים, המונים מיליונים והמקיפים את הישוב מכל גבולותיו.

ר' עמרם הוסיף, כי לא די בזה אלא ציונים אלה מוכנים בהבל פיהם ללחום גם נגד רוסיה, עד הישראלי האחרון, ולערער את מצב היהודי בתפוצות "ולהביאם לתוך גבולות המדינה כדי להכניסם לתוך קלחת הציונים". לעומתו עמד המנוח ר' אהרן קנצלבויגן וגרס, כי אסור להפקיר את המבצר האחרון של היהדות החרדית "מאה שערים" שנעשה "סמל עולמי בעולם כולו". יהיה אשר יהיה - אמר הרב קצנלבויגן - אין להפקיר לציונים את ירושלים, שהיא ליבה של הארץ כולה. והוסיף: "מה שנעשה במאה שערים, הדיו נשמעים בכל העולם כולו, המלחמה שמאה-שערים מנהלת נגד הבחירות לכנסת או נגד הפריצות, אומרת הרבה ויש לזה ערך רב בעולם כולו בין היהודי לבין הלא-יהודי".

כאמור, בוויכוח זה הכריעו את הכף "הנדחים" ונתקבלה ההחלטה האומרת" "על-פי דעת תורתנו הקדושה מחוייבים לצאת ממדינה זו". הם היו "החלוצים" הראשונים שעזבו את הארץ, מהם ללונדון, והקימו חוג חרדי קיצוני, בראשותו של הסוחר והקנאי הרבי ירחמיאל דומב. אחרים הגרו לארצות-הברית והם שיורדים לחיי האדמו"ר שלהם בארץ, וממשיכים לבחוש בקדרה של חצר סטמאר.