מילאו פיהם מים

לראשונה, כאשר נתקלתי בתחנה שרופה, היה זה סמוך לביתי, לא הרחק מבית-הקברות של סנהדריה. בפעם הראשונה מזה חודשים לא היה עלי להיאבק נואשות עם עיני בעברי במקום זה. היו אמנם כמה נסיונות מחיקה וטשטוש שבוצעו על-ידי אלמונים, אך הללו רק הגבירו את כוח הדמיון. עכשיו התחנה נהפכה לשלד שחור המתנשא מעל ערימה של אפר. העיניים השתחררו אך הלב התכווץ בבהלה: פיצוץ? חבלה? טרור של ערבים?

ברגע שהתברר לי כי מדובר באלמונים אשר ביקשו לסלק מכאן את תמונת התועבה, השתחרר הלב והתרחב בשמחה כפולה: השמחה האחת היתה נעוצה בכך שחששותי מהתקרבותם של מחבלים כה סמוך לביתי התבדו, והשנית, על כך שתמונת התועבה לא תטריד יותר את עיני, ולא את עיני בני, ואוכל להלך כאן, קצת יותר חופשי. באותה שעה הזדהיתי עם מבצעי החבלה ומעומק לבי איחלתי להם יישר-כח גדול - - -

בינתיים עברו שבועות מספר, אולי חודשים, ואנחנו התרגלנו לראות, בימים של גשם שוטף נשים בהריון, ילדים, זקנים, עומדים בתחנה, רטובים עד לשד עצמותיהם בגלל חוסר גג לראשם. כן, התרגלנו. פשוט, היינו עסוקים בלימוד, בתורה, ובגמרא, בהלכות, במוסר, ותמונות חיות של נשים בהריון, ילדים וזקנים, הרועדים מקור, לא הטרידו את מנוחתנו כאותה תמונת תועבה שהיתה תלויה כאן בעבר.

תחנות שרופות, שש תחנות שרופות על אותה מדרכה. ואני שם. לא יודע בדיוק מה. וגם האחרים שם, אך הם יודעים, להם יש מה לומר - - -

"הה ?! ככה ?! ככה עושים ?!" פונה אלי יהודי ומבט מאשים בעיניו. ניכר בו שלא בא להקניט. אף לא להתגרות. הוא אינו בריון המחפש פורקן ליצריו. הוא פונה אלי, בגלל הכיפה השחורה שעל ראשי והציציות שבצידי גופי.

בסמוך עומדות שתי נשים ומביעות את רגשותיהן: "מה עם עושים ? על חשבוננו יושבים כל היום בישיבות ועכשיו שורפים לנו את התחנות". האשה המקשיבה לה עומדת סמוך אליה, ואף-על-פי-כן היא מרימה קול כדי שדבריה יגיעו לאזני. כי דבריה מכוונים אלי. כי ברגע זה, אני הוא שעומד שם, ואני האיש שעליו לשמוע את תוכחותיה.

עיניו של היהודי התובע תשובה על שאלתו עדיין נעוצות בפני, מחכה לתגובה. אני רוצה לחבק אותו, אני רוצה להגיד לו שאני אחיו, בלב ונפש, ולעולם לא היה עולה על דעתי להזיק לו, אך המלים נשארות להן אי-שם, תוססות במעמקי בטני, ושם הן תשארנה. עת לחשות ועת לדבר. עם האש שבערה כאן הלילה, שום מלים אינן מסוגלת להתחרות. מלבד זאת עם צורה כמו שלי, על רקע של שש תחנות שרופות וריח המרמז על מלחמת אחים מתקרבת, אין תועלת במלים, אין תירוצים. המדים, הפיאות, הזקן, משייכים אותך למחנה מאוד מסויים - - -

משום-מה דווקא היום אוטובוס מספר 18 מתעכב כל-כך הרבה זמן. בקו מספר 20 עברו כבר שלושה אוטובוסים - - - מכריחים אותי לעמוד כאן, ולשמוע, ולשמוע. הנה קו 20. ארוץ ואשאל את הנהג אם יש לו תחנה סמוך למקום אשר לשם עלי להגיע.

"תסלח לי, יש לך תחנה ב ..."
"לא", ענה הנהג טרם סיימתי את המשפט, טרק את הדלת בפני ונסע.

נשארתי לעמוד שם, על המדרכה, בין התחנות השרופות, ואודה על האמת - אילו טרקו בפני דלת על שהמרתי חיים חילוניים בחיים של תורה, לא הייתי מתחלש כהוא זה. אדרבא, הניצוץ היהודי שבי היה מתגבר להאיר שבעתיים. אבל עתה, כאשר טרקו בפני דלת בגלל ההרסנים שבין אחי החרדים, התגנבה אל תוך לבי תחושה מבהילה: זו הפעם הראשונה , מזה שנים של חזרה בתשובה, שאני מתבייש בפיאותי, בזקני, בכיפה שעל ראשי, שאחרי הכל, העומד מחוץ למחנה, מנין לו להבדיל בין חרדי זה או אחר. יעזור לנו ה'.