המספד של קוק על הרצל

אילו היתה ההקצנה במחנה הדתי בימים ההם חזקה כפי שהיא כיום, לא היינו זוכים לפנינה ספרותית בדמות ההספד של הרב קוק על חוזה המדינה

ההספד שנשא הרב אברהם יצחק הכהן קוק לפני 84 שנים, ביום מותו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, העלה באחרונה מנבכי ההיסטוריה את הפרשה הסוערת, הקשורה למותו של הרצל ^{[ * ]} . לו היתה ההקצנה החרדית, שחלה בקרב היהדות הדתית לאומית בשנים האחרונות, קיימת בעת פטירתו של ד"ר בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, ספק רב אם היינו זוכים לפנינה ספרותית בדמות ההספד הזה.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מי שהיה הרב הראשי האשכנזי הראשון לארץ-ישראל, מגדולי התורה ואישי הרוח של הדורות האחרונים ומנהיגה של התנועה הציונית הדתית, היה קרוב לתנועת העבודה. הוא קיים ביקורים תכופים במושבים ובקיבוצים, ועמד עימם בקשרים הדוקים. לארץ עלה בשנת 1904, כדי להיות רבה של יפו, לפי הזמנת יהודי המקום, אבל למעשה היה רבו של כלל ישראל, של הישוב החדש בארץ-ישראל שהעיר יפו היתה מרכזו. בחותמת הרבנית שלו חקק את המלים הבאות: "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש פה עיר הקודש יפו והמושבות".

בשנת 1914 נסע הרב קוק מיפו לאירופה להשתתף בוועידת היסוד של אגודת-ישראל. משנבצר ממנו לשוב ליפו בגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שהה בגרמניה, שוויץ ואנגליה. בלונדון, שם עשה עד 1919, סייע לפעולה המדינית הציונית ותקף בחריפות את המפריעים להשגת הצהרת בלפור.

ב-1919 חזר לארץ-ישראל ונתמנה לרבה של ירושלים וב-1921, עם הקמת הרבנות הראשית לארץ-ישראל נבחר לראש בית-דין הגדול. ובכך היה לרב ראשי האשכנזי הראשון לארץ-ישראל.
מיד עם התמנותו לרב ראשי, החלו הקנאים החרדים הקיצוניים שב "אגודת ישראל" והישוב הישן, שהיו למעשה ה "נטורי קרתא" דאז, להתקיף אותו ולבזותו ברבים.

חוקרי הרב קוק ותורתו פרסמו באחרונה איגרת שהיתה בלתי ידועה, שכתב הרב קוק לחותנו הרב אליהו דור רבינוביץ-תאומים (אדר"ת), שכיהן כרבה של ירושלים (1843-1905) ושל עדת הפרושים האשכנזים, שבהשפעתה נתמנה הרב קוק לרבה של יפו. האגרת הבלתי ידועה של קוק, על ההספד, אינה מופיעה באגרותיו ובספריו הרבים, שראו אור. באיגרת נאמר, כפי שפורסם באחרונה, כי הצידוק העיקרי להספד שנשא הרב קוק על הרצל, היה - שמירת שלום בית בישוב. הרב שכיהן אז כרבה של יפו, נתבקש על-ידי הנציגים הרשמיים של הישוב החדש לעלות לירושלים ולהשתתף בהספד על ד"ר הרצל. אילו סירב, היתה פורצת מחלוקת בישוב היהודי הצעיר המחודש. הרב נעתר.

בהספד לא הזכיר אף במילה אחת את השם הרצל, אולם יש בו יותר מאשר רמזים שהוא מספיד מנהיג ציוני והוא אף משווה אותו ל "משיח בן יוסף". הדבר עורר בשעתו זעם רב בקרב הציבור החרדי ואף פורסמו נגדו כרזות מחאה.

ההספד על הרצל נפתח במלים אלו: "ביום זה יגדל המספד בירושלים כמספד הדד-רמון בבקעת מגידו" (זכריה י"ב, י"א), כלומר כמו שספדו בעיר הדד-רמון שבבקעת מגידו למלך יאשיהו, שנהרג בידי פרעה נכה, כך סופדים עתה להרצל. ובהמשך: "והנה חז"ל אמרו (סוכה, נ"ב, ע"א) שהספד זה יהיה על משיח בן יוסף שנהרג וצריך להבין בכלל למה אנו צריכים לשני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם ודוד נשיא עליהם לעולם" (יחזקאל, ל"ו, כ"ה).

הרב קוק מתעכב על השוני שבין שני המשיחים, ומציין בין היתר: "בתור עקבא (כעקב) דמשיח בן יוסף נתגלה חזון הציונות המדינית בדורנו וזה גרם לסכסוכי דעות וריב אחים שכתוצאה מהם מת המנהיג מרוב יגון (כלומר הרצל - נ.ז.)".

הספד מסוג אחר לגמרי שנשא הרב קוק על החללים הראשונים שנפלו מידי הפורעים הערבים הוא בצורת מכתב ששלח לסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ ז"ל (1854-1945), שהיה ידוע בכינויו אז"ר, והיה מקורב לרב קוק. אז"ר היה מראשוני הפועל-הצעיר ופועלי -ציון, עלה לארץ בשנת 1906, גר ביפו והיה מקשר בין הרב קוק ואנשי העליה השניה. בהספד, שהכתירו "על במותינו חללים", כתב הרב קוק לסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוניץ את המלים הבאות: "דמעה אחת לתוך נאד של הדמעות על חללי בת עמנו, נאד חדש ודמעות חדשות על חללים חדשים, על חללים צעירים ורעננים שנשפך בדמם בידי בני נכר פה בארץ-אבות ולא סתם צעירים אלא צעירים בעלי לב ורגש בעלי נשמה שלהבית, שבאו לשם תחיית האומה והארץ, שמאסו בכל אידיאלי החיים ובחרו להם את האחד לבנות בבניין האומה בשובה אל אדמתה ... ולבני ציון היקרים, שנחשבו לנבלי חרש, איזה לב לא ימס ואיו עין לא תרד דמעה, אלה החללים החביבים מלבד מה שאיני יודע את פרטיותם הם זוכים ב "יקרא דשכבי", מתאבלים ומספידים אותם לא לבד מתוך הרגש הליבי אלא גם מתוך ההלכה, גם אם היו חלילה כמרבית ההמון של הפועל-הצעיר באורח החיים ובדעה".

ובמקום אחר באותו מכתב אל אז"ר, כתב על אחד הצעירים: "לא נזדמן לי הדבר לדעת את הצעירים הללו, אשר נפלו בעמדם לעבוד את עבודתם בארץ-ישראל, בתור חלוצי התחיה הלאומית לפי הלך רוחם. מהאחד, אשר נזדמן הדבר שהיה לפני איזה דין ודברים על-אודות עזבונו, נוכחתי לדעת על-ידי מכתביו ותעודותיו, שהיה צעיר נחמד, בעל כשרון מצויין, בן תורה, מטיפוסם של החשובים שבבני הישיבות, בעל לב טהור ונפש עדינה, בא לארץ ישראל בכל חום-לב של האהבה הלאומית ותחיית העם והארץ, בשעות אשר חי אחרי היריה, בעת אשר ידע ברור שהוא הולך למות, הביע במנוחה שנפשו שוקטת, כי מת הוא בעד עבודת התחיה הישראלית בארץ ישראל ... למראה נורא זה, לנשמה עליונה כזאת, שמים וארץ יחדיו יענו: קדוש. בלא ספק, פחות או יותר בערך זה, היתה מידתם של יתר החללים. "מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי" ".

בהתנצלו על הסנטימנטאליות שלו כתב הרב קוק: "אל תנודו לי, אבירי-הלב, לסנטימנטאליות יתירה, אינני יכול להעריך כמה חיל וכוח רוחני איבדנו, כמה אש קודש נכבה יחד עם הנשמות הגדולות הללו. שבעים איש וחמישים אלף איש - שבעים איש שכל אחד שקול כחמישים אלף איש".

את הספדו לאז"ר סיים הרב קוק במלים אלו: "בתקווה לנחומים, שגיבורי התחיה העתידים יחיו חיים טובים וארוכים ולא יהיה שוד ושבר בגבולנו ויחד עם כל העם המצפה לתשועה יענו תמיד "בית יעקב לכו ונלכה באור השם" ".