"הצעקות מהדהדות גם בחלומותי"

זרם המים האדיר שטף את הרחובות, הגיע עד באבי יאר והציף את גיא ההריגה. עצמות ושלדי אדם נגרפו בשטפון וצפו ברחובות העיר. אנשי המקום ראו בזה אצבע אלוהים

אידה פינקרט, חברת קיבוץ גן שמואל, היא אחת ממתי המעט ששרדו מגיא ההריגה באבי-יאר והיחידה בהם הנמצאת בארץ. כשביקר כאן המשורר הסובייטי יבגני יבטושנקו היתה פגישתו עימה נרגשת מאוד. אידה היא גם משוררת ושיריה מופיעים בכתבי-עת בברה"מ ובפולין. לקראת יום הזכרון ה-47 לרצח ההמוני בבאבי יאר פירסמה אידה פרק זכרונות, תחת הכותרת "אני ברחתי מבאבי יאר", בשבועון היהודי "פאלקס-שטימע" המופיע בוורשה, בהוצאת "האיגוד החברתי והתרבותי של היהודים בפולין".

ביום הכיפורים, 29 בספטמבר 1941, השמידו הנאצים את 70,000 יהודי קייב ועוד 30,000 יהודי הסביבה - ביחד 100,000 איש, בהם זקנים, נשים ו- 20,000 ילדים ויונקי שדיים שלא פשעו ולא חטאו. כולם הושלכו בעודם חיים אל הבור הגדול שחפרו בבקעת באבי-יאר של קייב - כך פותחת אידה פינקרט את פרק זכרונותיה. "אני מהיחידות שניצלו בדרך נס מגיא ההריגה והיחידה בישראל", היא כותבת, "ואני דורשת מיהדות העולם שלא לשכוח ולא להשכיח, לזכור ולהזכיר מדי יום ביומו את האסון האיום והנורא שהמיטו על עם ישראל הגרמנים ועוזריהם הנאמנים, לא רק בבאבי-יאר שבאוקראינה אלא בכל הארצות האחרות ..."

בהמשך מספרת אידה כיצד עברה ברגל כמעט את כל אוקראינה וחלק גדול של רוסיה הלבנה, מתחזה לנוצריה, בבגדי איכר מרופטים וצלב גדול על צווארה. "מורי-הדרך שלי היו - ביום השמש ובלילה הירח והכוכבים; חציתי נהרות בשחיה, גררתי את רגלי היחפות, העייפות והנפוחות בבוץ, בגשם ובשלג, קרועה ובלואה. הסדין שלי היה השלג בשדות. השמיכה - הפחד ויסורי איוב. עד עצם היום הזה, ארבעים ושבע שנים מאז, אינני יכולה לשכוח את צעקות היהודים "שמע ישראל". הן מהדהדות גם בחלומותי". עד היום, היא מודה, קשה לה להשתעשע ולצחוק עם שני נכדיה, קשה לה לחייך לשני ילדיה. בין הנספים בבאבי-יאר היו גם ביתה בת השש ואמה בת הששים ותשע.

"כשקרבו הגרמנים לעיר קייב ניתנה פקודה לצבא האדום לסגת מן העיר. הגרמנים הקיפו את העיר באמצעות ארבע ארמיות, כשיצאתי לרחוב קראסנוארמייסקאיא (הצבא האדום) ", מספרת אידה, "ראיתי המון אנשים. היו שם חיילים רוסים רבים, עם מכונות יריה, טנקים ותותחים. הם התכוננו לצאת מן העיר". אידה ביקשה מן החיילים שיניחו לה להצטרף אליהם, אולם במבוכה ששררה במקום לא שעה איש לבקשתה. לפתע נעצרה שיירה של הצבא האדום ואידה קפצה לתוך אמבולנס צבאי של הבאטאליון ה-50 של הארמיה החמישית. כך הצליחה לצאת מקייב. במשך שבוע לחמה עם אנשי הצבא האדום נגד הגרמנים. הם לחמו על כל שעל ועל כל בית. ליד פולטאבה הוקפו הארמיות הסובייטיות על-ידי הצבא הגרמני. המפקדים העליונים של הארמיות נהרגו ואלה שנשארו בחיים חיפשו קשר עם הארמיות האחרות.

אידה יצאה את קייב ב-18 בספטמבר 1941. ב-24 בספטמבר כבשו הגרמנים את העיר. במהלך הלחימה נגד הגרמנים נפצעה אידה קשה ואושפזה בבית-חולים שדה של הצבא האדום. כשהיתה שם הגיע השמועה שהגרמנים משמידים את יהודי קייב והיא החליטה לחזור אל העיר כדי להציל את בתה הקטנה ואת אמה. במכאובים קשים נגררה ברגל לעבר קייב. ליד נהר הדנייפר פגשה אחות רחמניה נוצריה, מבית-החולים של האיזור. היא סיפרה לה שכל האחיות היהודיות בבית-החולים נורו למוות על-ידי הגרמנים.

בחווה שבאיזור קיבלה אידה בגדי איכרים מרופטים וצלב והשאירה לאנשי המקום את המעיל הצבאי העליון שלה ואת יתר המדים. כך שמה פניה לקייב. בדרך, ליד גשר-צף, ראתה המון אנשי ס"ס שומרים על שבויים, הנושאים קרשים על כתפיהם. אידה התערבה בין השבויים וכך הצליחה לחצות את הנהר בלי שירגישו בה. כשהגיעה לפודול (פרבר של קייב) ראתה על הקירות ועל קרונות הרכבות החשמליות מודעות-ענק ברוסית ובאוקראינית ובהן פקודה ליהודי קייב והסביבה להתאסף ביום שני, 29 בספטמבר, בשעה 7 בבוקר, ברחוב דורוגוב שיצקס, הסמוך לבית-הקברות היהודי. הם נצטוו לקחת עימם דברי ערך, בגדים חמים וכסף. לפקודה צורפה אזהרה חמורה, שכל מי שיעבור על הפקודה ולא יבוא בזמן המדוייק - דמו בראשו, וכל מי שיחביא יהודים - צפוי לעונש מוות. על קרונות הרכבות החשמליות התנוססה כרזה ענקית ועליה קריקטורה של יהודי עם אף ארוך ועקום מחזיק בידיו מזלג וסכין, חותך ראש של דג גדול ואוכל אותו בתיאבון, ועל ברכיו יושב איכר ומבקש ממנו נדבה. לצד הקאריקאטורה היה כתוב: "הג'ידים זוללים על חשבוננו".

במקום ללכת לביתה פנתה אידה לעבר באבי-יאר. היא חשבה שבוודאי גם בתה ואמה יימצאו בין הנאספים במקום. כשהתקרבה לבאבי-יאר ראתה מחזה אימים: חיילים גרמנים מובילים שמונה יהודים שעיניהם נעקרו והיהודים האלה מחזיקים בידיהם אתים. כששאלה את תושבי המקום, שעמדו והסתכלו במחזה, לאן מוליכים את השמונה, אמרו לה כי הנאצים מובילים את היהודים לבור ההריגה ובמו ידיהם הם יקברו את עצמם בעודם חיים.

"המחזה שראיתי" - כותבת אידה - "היה איום ונורא. מצד אחד ניגנה תזמורת צבאית ומהצד האחר פילחו יריות את החלל והקולות ניסו להתגבר זה על זה ... מעל גבעת באבי יאר הושלכו יהודים חיים, זקנים, נשים וטף, אל תוך הבור". האקציה נמשכה שלושה ימים תמימים. אידה הגיעה לבאבי-יאר רק ביום השלישי. היה זה ה-2 באוקטובר. מי שצעק "שמע ישראל" או בכה, נורה במקום. כשירד הלילה זחלה אידה עד פי הבור, שהיה מלא גוויות, ושכבה. הגרמנים חשבו אותה לאחד הקרבנות ועברו לידה בלי להבחין שהיא חיה. באמצע הלילה, כשהאפלה כיסתה את המקום, החליטה אידה לברוח. היא זחלה על ארבע, כמו כלב. המשמרות הגרמניים לא השגיחו בה. בדרכים לא דרכים הגיעה לוולאדימרסקי-גורקי. דרך המלך היתה משובשת בגלל המוקשים הגרמניים שהתפוצצו בה. בדרך מצאה ברז מים, ורחצה את פניה ורגליה שהיו מלאי דם ובוץ.

ב-17 במובמבר 1941 נקלעה באקראי לכפר באיזור אודיסה, שם נפלה בשבי הגרמנים. כחודש ימים שהתה שם. יום אחד נודע לה שהגרמנים מכינים תליות לחשודים במחנה וכי שמה הנוצרי, לידיא ולאדימירונובנה טיטצ'נקו, השם שתחתיו פעלה בין הפרטיזנים, מופיע גם הוא ברשימה. היא החליטה לברוח - וסייעו לה בכך הפארטיזאנים. יתר הפרטים הלא הם כתובים בספר "יד ושם" בירושלים.

בפרק הזכרונות שלה מגלה אידה, כי למעשה היו שני באבי יאר - האחד המפורסם, שבו קבורים כל יהודי קייב והסביבה, והאחר הפחות ידוע, שאת סיפורו היא מספרת: "בזמן שהנאצים השמידו את יהודי קייב בבאבי יאר ניסו יהודי המקום שהתגוררו מעבר ליער גאליסוב, בנתיב נסיגתו של הצבא האדום, ללכת בעקבות הצבא האדום הנסוג ולהינצל. במנוסתם נקלעו למבוי סתום - התברר להם כי סביבם שורצים אנשי ס"ס וחיילים גרמניים, שהניחו מוקשים בדרך הנסיגה של הצבא האדום. מי שניסה לברוח נורה במקום. "כשעברתי במקום נורא זה", מספרת אידה, "ראיתי סביב סביב אמהות חובקות את פעוטיהן בזרועותיהן, זקנים, נערים, נשים וילדים - וכולם מתים, כולם נורו בידי הגרמנים. כלבים משוטטים נבחו עד לב השמים. כל השטח היה זרוע גוויות". נוצרים בעלי מצפון קברו את המתים בקבר אחים, בלי להציב במקום הקבורה סימן או שלט. "אם ראיתי מה שראיתי ולבי לא התפלץ בקרבי, אין זאת כי היה חזק מפלדה. בכל מקום שאליו פניתי ראיתי לפני את המוות", מעידה אידה.

כשהגרמנים בקייב הרגישו כי סופם קרב ועליהם לסגת מפני הצבא האדום, הם פקדו על השבויים שהיו עמם לפתוח את הבור של באבי-יאר, להוציא משם את הגוויות, לשרוף אותן ולפזר את אפרן על פני הדנייפר, כדי לטשטש את מעשיהם הנוראים. ואולם האסירים סירבו למלא את הפקודה, ניתקו את גדרות התיל המחושמלות וברחו.

בשנת 1961, מספרת אידה, קרה נס בעיר קייב: בשכונה שבעיבורי העיר התפוצץ צינור המים הראשי. זרם המים האדיר שטף את הרחובות, הגיע עד באבי יאר והציף את מקום ההריגה. עצמות ושלדי אדם נגרפו בשטפון וצפו ברחובות העיר. בכמה מקומות הגיעו המים עד גובה חלונות הבתים ומספרים שהשלדים שנסחפו עימם נתקלו בשמשות וניפצו אותן. אנשי המקום ראו בזה אצבע אלוהים. באבי יאר משלם לנו כגמולנו - פשטה השמועה ברחובות.