מבקשים ביתא ועבידיתיה

בזכות המלחמה נתגלה אולי שבט יהודי השייך לעשרת השבטים. אנשיו מדברים ארמית בלבד

בשבועון "המחנה החרדי", בטאון חסידי בלז היוצא לאור בירושלים, התפרסמה לאחרונה ידיעה, כי ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה בין עיראק לארה"ב נתגלה שבט יהודי נידח בעיראק.

על-פי אותה ידיעה שמע הרב ירמיהו מנחם כהן, רבה של הקהילה היהודית "שומרי דת" באנטוורפן, הודעה מטעם "הצלב האדום" ובה ביקש הארגון מיודעי שפות שמיות, ביחוד שמיות עתיקות, שיתקשרו עימו. מתברר ששתי משפחות שנמלטו מגבול תורכיה - עיראק שבאיזור כלדאוס, אי-שם בין כורדיסטן לעיראק, והגיעו לבלגיה, מדברות שפה זרה ומוזרה שאין איש מבין. "הצלב האדום" ניסה להפגיש את המשפחות עם תורכים הגרים באנטוורפן וגם הם לא יכלו להבין את שפתם ואז הועלתה ההשערה שזו אולי שפה עתיקה. הארגון החל איפוא לחפש יודעי ארמית, שמא זאת השפה שהם מדברים בה.

הרב כהן התקשר עם שוחט הקהילה באנטוורפן, הרב ישראל לייבוביץ, הבקיא בארמית, ויחד עמו ועם נציג "הצלב האדום" יצא להיפגש עם שתי המשפחות, שמצאו מקום מגורים בכפר קטן. הפגישה היתה נרגשת. הרבנים ואנשי "הצלב האדום" נתקבלו בלבביות רבה, אלא שלא עלה בידם לקשור קשר עם בני המשפחות.

רק לאחר שהרב לייבוביץ השמיע כמה מלים בארמית כמעט נמצאה שפה משותפת עימם - כי התברר שהם דיברו ארמית עתיקה, הידועה מקצתה מספרי הקודש והתלמוד - תוך היעזרות בשפת הידיים. למשל, הם הצביעו על הקיר ואמרו "גודא" (קיר בארמית), על הדלת אמרו "דרעא", על עצמם הצביעו ואמרו שהם מאמינים ב "אלקא דשמיא" (אלוהים שבשמים). אחד אמר שיש לו "חמשא בנין" (חמישה בנים) ו- "בנתא לית לי" (בנות אין לי). לאחר שהרבנים הוסיפו ודובבו אותם, הם הזכירו את תריסר ירחאשתא (שנים-עשר חודשי השנה) ומנו: ניסן, אייר, סיון, תמוז, אב, אלול וכדומה. את החודשים ניסן ותמוז ביטאו בהיגוי ברור, אולם את יתר החודשים בהיגוי קצת משונה.

הם אמרו כי הם מבקשים "ביתא ועבידיתיה" (בית ועבודה), הציגו את עצמם כחקלאים והראו בקיאות בחגי ישראל שהם חגיהם, כגון בחודש ניסן הם חוגגים את חג "פסחא", ואוכלים ושותים "אורזא וחמרא" (אורז ויין), ומתפללים. אחרי "פסחא", הוסיפו, סופרים "חמשין יומין" (חמישים יום), ואז יש להם חג שביטאו אותו במלה שהרבנים לא תפסו את משמעותה.

עוד אמרו כי בחודש תשרי "ירח שביעא" (החודש השביעי) יש "יומא עשרה" (יום כיפורים), שהוא "עידן רבה" (יום גדול), מלשין "צומא רבה". ביום זה לא אוכלים ולא שותים מ "שימשא לשימשא". הגברים אינם נימולים והנשים עונדות צלב על הצוואר. זה כנראה פרי תעמולת המיסיון. אין הם יודעים קרוא וכתוב בשום שפה אחרת, ובשפתם הם יודעים לקרוא אך לא לכתוב.

כאשר הם משוחחים בינם לבין עצמם הם מדברים בשטף, וגם ליודעי ארמית קשה להבינם, אך כשמאזינים להם היטב והרבה, מתברר שזו הארמית הידועה לנו מהתלמוד ומתרגום אונקלוס.

את הימים של השבוע מונים: "חד בשבתא" (יום ראשון בשבוע), "תרי בשבתא", "תלתא בשבתא". הפגישה איתם התקיימה ביום רביעי, "ארבע בשבתא", כלשונם. כשאמרו להם "צפרא טבא", הם השיבו ב "צפרא חמשא בשבתא". יום השבת אצלם הוא יום מיוחד, אבל אינם יודעים את משמעותו ותוכנו.

שתי המשפחות האלה גרות כיום, כאמור, בכפר קטן בבלגיה וילדיהן לומדים בבית-ספר בלגי. הם נמלטו לתורכיה מפני המלחמה, הגיעו לגרמניה ומשם לבלגיה. כשנפרדו מהם הרבנים, בירכו אותם בני המשפחות ב "פושו לשלומכון", שפירושו כנראה "תנוחו בשלום". בינתיים נודע על עוד משפחה משבט זה שמצאה מקלט בבלגיה.

הידיעה על שבט נידח זה הדליקה כנראה נורה אדומה אל היהדות החרדית. מי יודע, אולי ירצו לעלות לישראל יחד עם יתר בני השבט, שנמצאים לפי שעה באותו איזור בעיראק, ואז תתעורר בעיה, כי אצלם אי-אפשר לברר מי היו הסבא והסבתא שלהם, כדרישת שר הקליטה יצחק פרץ.