במקום טילים תה ותהילים

בכל בוקר תוקעים שני כוהנים בחצוצרות עשויות מכסף טהור ברחבת הכותל

"שאלה: ברדס של ילדים קטנים המופעל באמצעות בטריה, האם מותר להפעילו ולכבותו בשבת? תשובה: יפעילוהו בשינוי ויכבוהו בשינוי, וטוב יותר שהקטן יעשה זאת". ציטוט זה לקוח ממדור שבועי המתפרסם בעיתון "יתד נאמן", פרי עטו של הרב יצחק זילברשטיין.

המלחמה הנוכחית העמידה בפני הציבור הדתי והחרדי בישראל בעיות הלכתיות שלא היו במלחמות קודמות, בנוסף לבעיות שבהן מתחבט כל הציבור בישראל, כמו שאלת הירידה למיקלטים או נושא החרדה.

אולם המנהיגות החרדית שותקת. רבני החצרות והישיבות הגדולות, המהווים את המנהיגות החרדית הממוסדת והמזוהים עם המפלגות החרדיות המשתתפות בקואליציה, מילאו פיהם מים ואינם חולקים על הקו המדיני שבו נוקטת הממשלה. רק מנהיג חב"ד, הרבי מלובביץ', התבטא בעניין המלחמה בפומבי. הוא אמר בראשיתה כי "המקום הבטוח ביותר זה ארץ-ישראל". כשהחלו לנחות הטילים העיראקיים בגוש דן הסבירו נאמניו, כי הרבי התכוון בדבריו לשטחי ארץ-ישראל שמעבר לקו הירוק. אפילו "מועצת גדולי התורה" ו- "מועצת חכמי התורה" לא התכנסו לדון במצב המדיני. גם בשאלות הלכתיות לא נשמע קולה של המנהיגות. בשל הפילוגים הפנימיים העדיפה כל חצר חרדית, ולפעמים כל ישוב או שכונה, לנהוג על פי פסיקתו של הרב המקומי, ולא ניתנו פסיקות לכלל הציבור הדתי.

המנהיגות הרבנית, בעיקר הפוליטית, הרימה קולה כשהיה צורך להגן על הציבור החרדי כולו מול התקפות הציבור החילוני בשתי סוגיות: בריחת תלמידי ישיבות לחו"ל וחלוקת מסיכות לבעלי זקנים. ההתקפות בעיתונות החילונית על תלמידי הישיבות שנמלטו מן הארץ לפני המלחמה, פגעו מאוד בחרדים. הם טוענים בתוקף, כי אלה שעזבו הם מיעוט, כולם תלמידים מחו"ל שהוריהם לחצו עליהם לחזור מיד הביתה. "האדמו"רים המליצו לא לעזוב את הארץ", אומר מאיר פורוש, סגן ראש עיריית ירושלים מטעם "אגודת ישראל", "חוץ מזה, תלמידי הישיבות לא יכולים לצאת מן הארץ, כמו כל אחד שעושה מילואים". בחוגים החרדים מסבירים, כי יש מספר ישיבות שכל תלמידיהן מחו"ל ואלה עזבו, בשאר הישיבות התופעה בטלה בשישים לעומת החילונים שעזבו את הארץ, טוענים החרדים.

לנושא זה התייחס הרב שך, מנהיג היהדות החרדית הליטאית. באחת מהופעותיו בפני תלמידיו בישיבת פוניבז', ימים ספורים לפני פרוץ הקרבות, הפציר בהם הרב הישיש שלא לעזוב את הארץ בשעה זו: "יהודי הבטוח בה' אינו מפחד, הרי הוא מרגיש אושר וסיפור בכל מצב", אמר הרב שך לתלמידיו, "לכל כדור יש כתובת, ואם נגזר על אדם שכדור לא יפול עליו - הוא לא יפול". הוא קרא לתלמידיו להתחזק בתורה ובתפילה, אך בעיקר לבטוח בה' ולא ללכת שולל אחרי נביאי שקר.

יוצא מן הכלל היה האדמו"ר מסאטמר, הרב משה טייטלבוים, שגרס כי תלמידי הישיבות צריכים לעזוב את ישראל במצב הנוכחי. "דער איד", ביטאונו של האדמו"ר, המופיע בוויליאמסבורג, תקף בחריפות את ראשי הישיבות שביקשו מתלמידיהם להישאר בארץ. הדברים עוררו את חמתם של אדמו"רים וראשי ישיבות, שטענו כי דברי הביטאון הם "חוצפה". לדבריהם, אותם רבנים המבקשים מתלמידיהם להישאר בארץ, עושים זאת מאהבת ישראל ודאגה לתלמידיה, יותר מאב רחוק היושב בחו"ל.

תגובה קשה עוררה גם סוגיית חלוקת המסיכות לבעלי זקנים. הציבור החרדי חש עצמו מקופח על כך שאין לו עדיין מסיכות. גם המנהיגות לא הסתירה כעסה. בישיבת מרכז "אגודת ישראל", שהתקיימה ביום חמישי שעבר, הוקיע הרב פנחס מנחם אלתר, אחיו של הרבי מגור וראש ישיבת "שפת אמת", את גורמי הביטחון על-כך ש "תוך חמש שעות חילקו מסיכות לערבים שעומדים על הגגות ומריעים על נפילת הטילים בישראל". "הוליכו את הציבור החרדי שולל", אמר.

החרדים דוחים את טענת החילונים, לפי המלחמה היא פיקוח נפש ולכן מותר לגלח את הזקן: נכון שבשעת פיקוח נפש צריך לגלח את הזקן, מסביר פורוש, אבל כעת אנו נמצאים במצב של ספק, ולכן אין מקום לגלחו. הוא מגלה, כי גופים חרדיים מחפשים כעת בתי חרושת בארה"ב שיוכלו לספק במהירות את המסיכות המיוחדות לבעלי הזקנים.

נראה כי מצב החירום שיפר את הדו-שיח בין המנהיגות החרדית לממסד החילוני, אולי גם בשל משקלם הקואליציוני הנכבד של החרדים. למנהיגות החרדית היה הישג כששכנעו את מערכת הביטחון להפוך את הערוץ השני של גלי צה"ל לרשת שקטה. ואילו החרדים הסכימו לוותר על הפעלת צופרי השבת. בירושלים הם נענו בשבועיים הראשונים של המלחמה לפניית העיריה לא להציב את מחסומי השבת, כדי לאפשר מעבר מהיר של רכב ביטחון בשעת הצורך.

תחום נוסף שבו בולטת המנהיגות החרדית בימי המלחמה הוא בארגון תפילות המוניות להצלת ישראל. השבוע סיפר רב הכותל, מאיר יהודה גץ, כי בכל בוקר תוקעים שני כוהנים בחצוצרות עשויות מכסף טהור ברחבת הכותל בעת תפילת שחרית. החצוצרות הוכנו עוד בשנות ה-70 ומאז השתמשו בהן בשעות צרה, כמו מלחמת יום-הכיפורים ובאחרונה בתפילות להורדת הגשם.

אפילו "העדה", בטאונה של העדה החרדית הקיצונית, קורא בעמוד השער שלו לציבור להשתתף בתפילות: "רק כוח התפילות הרבות בידו לעצור בעד הרע ... כי הכל כאין וכאפס לנוכח הסכנה המאיימת", כתב הביטאון.

אבל כדרכו ממשיך הביטאון לתקוף בחריפות את המדינה הציונית ומנהיגיה. כך נכתב ב "עדה", בתגובה לסיוע הצבאי ששיגרה גרמניה לישראל, כי "הציונים והגרמנים הם זיווג הגון". "הציונים חוזרים לידידות הנעורים שהיתה בינם לבין הגרמנים לפני תקופת השואה ובאמצעה", נכתב בעיתון, ברור כי הגרמנים והציונים מצאו מין את מינו ושוב חוגגים הם את הידידות החדשה-ישנה.

החרדים אינם מסתפקים בתפילות: לפני שלושה שבועות, בלילה שבין מטח הטילים השישי לשביעי, התכנסו במערה ליד ירושלים עשרה צדיקים וערכו את טקס "פולסא דנורא" (שבט אש), שמטרתו לגרום למותו של סדאם חוסיין. זהו טקס מאגי הנחשב למסוכן. המאמינים בו סבורים כי יש בו כוח עצום ואף מתפארים בהצלחות מן העבר. בטקס משתמשים בנרות שחורים, המסמלים את נשמתו של האדם המקולל וכיבוי הנר משמעותו כיבוי נשמתו. עופרת מסמלת את נשק המלחמה; חרס מתפורר מסמל את המוות. כן משתמשים בטקס בשופר, לפתיחת שערי השמים לתפילות. בטקס סדר פעולות ותפילות מדוייק - אם חלה טעות והקורבן לא ראוי למות, עלול אחד הצדיקים למות במקומו. כך או כך באותו לילה לא שוגרו טילים.

בחיי היומיום מוטרד הציבור החרדי מאותן בעיות המטרידות את החילונים. לפי הנחיית הרבנים, אין לדחות שמחות ואירועים, כמו חתונות או בר-מצווה, אך אלה מתקיימים בשעות אחר-הצהריים המוקדמות ומסתיימים עם רדת החשיכה. באולמות השמחות יש חדרים אטומים. הסוחרים החרדים שינו את שעות פתיחת החנויות וארגוני חסד שונים נרתמו לסייע לקשישים או לאמהות שילדיהן בבית. בית-החולים הדתי בירושלים, "ביקור חולים", הודיע מעל דפי "יתד נאמן", כי הוא קולט יולדות וחולים מחוץ לירושלים. וכמו בעיתונות החילונית מזמין בעל מלון בטבריה את הציבור החרדי מגוש דן לבוא להינפש בין כתליו: "במקום טילים, תה ותהילים", נאמר במודעה. אפילו אופנת קישוט המסיכות אינה רק נחלת החילונים, אלא שברחוב החרדי מקשטות את קופסאות הקרטון תמונותיהם של צדיקים ורבנים.

מצב החירום חשף את החרדים לתקשורת החילונית. כמו החילונים הם נצמדים לרדיו בעת אזעקות ושומעים וקוראים את הדיווחים השוטפים. זה הניע את החרדים הקיצוניים לצאת באזהרות: "חוסו ורחמו על נפשכם ועל נפשות ישראל ואל תטמאו עיניכם ולבבכם בעיתונים הטמאים" מזהיר הוועד למען "טוהר מחננו" בירושלים. גוף אחר פירסם "עשרת דיברות" כיצד להתגונן מ "היצר הרע שמצא תחבולה להחדיר את רעל העיתונים והרדיו, באמתלה שצריכים לדעת איך להגן מפני גז כימי וכדומה".

בימי החירום גבר קולה של המנהיגות הרבנית הציונית, ובמיוחד של הרבנים הראשיים, הרב אברהם שפירא והראשון לציון, מרדכי אליהו. הרב שפירא חרג מהרגלו וביקר באתרי נפילות הטילים בגוש דן, שם קרא לתושבים לנסות ולהתגבר על הפחד. אולם עיקר פעילותם של הרבנים הראשיים מאז החלו הקרבות הוא מציאת פתרונות הלכתיים לבעיות שמעוררת המלחמה בעורף. שלא כבעבר, הם גם לא נרתעים מלהופיע בתקשורת כדי להסביר את פסקיהם. כך, מיד לאחר שארה"ב החלה בהפצצת עיראק, פרסם הרדיו המאוחד את פסק ההלכה של הרב אליהו לפיו, מותר לגלח זקן בעת פיקוח נפש. בהמשך פסקו הרבנים, כי מותר להשאיר את הרדיו פועל בשבת וכי יש להשאיר אור בחדר האטום. הרבנים הראשיים קבעו, כי אין להשאיר ילדים קטנים לבדם כדי ללכת לבית-הכנסת ושבזמן חירום מותר להתפלל בבית, אם בית-הכנסת רחוק מדי.