דואבים ונאנחים בשבי הנאציונים

"היהודים הפלסטינים", קרי: נטורי קרתא, קיבלו את פני ג'יימס בייקר בהגיעו לביקור בירושלים בהנפת דגלים שחורים ובדגלוני אש"ף - לאות הזדהות עם "אחיהם הערבים הפלסטיניים" המחרימים את בואו של בייקר ומסרבים להיפגש עימו.

כמדי שנה בשנה ביום העצמאות - כלשונם של הנטורים, "יום אידם של הציונים" - הם מתאספים ו "חוגגים" את היום בהנפת דגלים שחורים ובצום. הם חוגרים שק ושמים אפר על ראשם, נוסח מנהגי אבלות, אומרים תפילות וקינות מיוחדות "להעביר ממשלת זדון מן הארץ".

השנה התלבטו במאה שערים אם לקיים את הצרמוניה הרגילה או לשנותה - שכן לפי דעתם רואים כבר את האור בקצה המינהרה, בדמות מדינה פלסטינית שבה ימצאו מקלט וישתחררו מעולם של הציונים. אבל מה שהכריע בעד קיום יום האבל כמקובל הוא ביקורו של מזכיר המדינה ג'יימס בייקר, שהגיע אתמול לירושלים: מועצת השבעה, המוסד העליון של נטורי קרתא, החליטה לקיים את יום האבל על כל פרטיו ודקדוקיו כדי להביע שאט נפש מקריאתו של בייקר לציונים.

מיד עם סיום יום הזיכרון לחללי צה"ל הניפו הנטורים שני דגלי ענק שחורים מעל בנין "תורה ויראה", מבצרם במאה שערים. הדגלים מתנוססים לראווה על כל פני מאה שערים והסביבה. מעל הגזוזטראות הניפו הנטורים דגלוני אש"ף ומעל דלתות החנויות, שהיו סגורות, שמו מדבקות במסגרת שחורה בזו הלשון:
החנויות שנשארו פתוחות בכ"ז הורידו את הדלתות מעל ציריהן והחביאו אותן, כדי שלא יכריחו אותם לנעול את החנויות.

את הדגלים השחורים השאירו הנטורים גם למוצאי יום העצמאות, עד גמר ביקורו של בייקר.

הדגלים השחורים מסמלים, לדברי הנטורים, גם אבל על נפשותיהם של דתיים וחרדים למיניהם, המחזקים את ידי הציונים המגואלות בדם "עבור נזיד עדשים" - הלא הם "הייחודיים" [הכספים הייחודיים].

"שר החוץ" של נטורי קרתא, הרב משה הירש, - שהחלים מהפציעה שנפצע בעיניו כשהתיז לתוכם מישהו מהמחנה היריב חומצה - ניצח על המלאכה וברך את הפלסטינים, ערבים ויהודים כאחד, ואיחל להם שחרור מיידי מעול הכיבוש הציוני. הוא הציע ל "עמיתו" ג'יימס בייקר, שיעשה יחד עם הסובייטים בארצות ערב למען הקמת מדיניה פלסטינית; ואם חלילה הוא מתכונן לפייס את הציונים - אזי הוא מתבקש לחזור לארצו בידיים ריקות ובבושת פנים.

יצויין כי בשכונות החרדיות לא היה ניכר החג. בבתי ספר נמשכו הלימודים, לא הונפו דגלים גם על מוסדות ציבור, והשמחה היתה שם בבחינת בל יראה ובל יישמע. לאורך כל רחוב מלכי ישראל, נראו רק שלושה דגלי לאום: על בנין הטלוויזיה, על המכון הגיאולוגי ועל בית פרטי. אף עמודי החשמל בשכונות החרדיות נשארו מיותמים מדגלי הלאום מחשש כי הנטורים יורידו אותם ויעלו אותם על המוקד.