כגנבים בלילה

הציונות הדתית מסוכנת מהציונות החילונית - טוענים בני העדה החרדית - משום היא באה אל החרדים במחתרת

ממי צפויה סכנה רוחנית לדת וליהדות החרדית האמיתית - מהציונות החילונית או "מהציונות הדתית והחרדית" ? על מדוכה זו ישבו "שבעה נקיים" בבית-מדרשה של העדה החרדית בירושלים, השוללת את קיום המדינה הציונית ואת מוסדותיה.

בעיה זו היא ישנה נושנה. אגודת-ישראל - מיום הווסדה, לפני יותר מ-70 שנה - חרתה על דגלה את מלחמת החורמה בציונות. את רוב חיציה כיוונה לעבר "המזרחי" (שמפד"ל כיום היא מעין קריקטורה שלה).

זכורני כי עוד כשהייתי צעיר לימים ואחר-כך מחובשי ספסלי הישיבות הגדולות הליטאיות, היתה השנאה לציונות בתוך כתלי בית-המדרש והישיבות גדולה ועזה מן השנאה למפלגת "הבונד" או למפלגה הקומוניסטית. ביחוד השנאה ל "מזרחי", שהיתה יותר משנאה לסתם ציונים. מציונים סתם היו מתרחקים ולא היה להם עסק איתם, אבל יהודי המניח תפילין ומקיים מצוות מעשיות ואף-על-פי-כן הוא ציוני, היה בעיניהם מסוכן עשרות מונים מציוני סתם. ולכן בחור ישיבה שהיה חשוד בנטיה ל "מזרחי" היה נידון לגירוש מן הישיבה כשאות הקלון על מצחו.

החרדים האלה, המכנים את הכנסת "בית המינות" והטוענים שבקדנציה הזו שלטו בה שלטון גמור אגודת-ישראל ו "דגל התורה", חוששים שגם בכנסת הבאה יהיו מפלגות אלה "השאור שבעיסה הציונית".

ראייה לדבר הם רואים בכך שאגודת-ישראל ו- "דגל התורה" - התיישרו עם "הקו החדש", המאפשר להם לחיות את חייהן בסתירה גמורה: מצד אחד הן השלימו עם השותפות המלאה בשלטון הציוני ונציגיהן נושאים תוארים של שרים ("צרים" בלשון מבקריהם מהמחנה החרדי) וסגני שרים ונבלעו בלא שום סייג בתוך המדינה הציונית עד שלא נודע כי באו לקרבה, ומאידך גיסא, הם טוענים שהם צועדים לאורם של אבות אגודת-ישראל ומייסדיה לפני יותר מ-70 שנה: "החפץ חיים" (הרב ישראל מאיר הכהן פופקא מראדין), האדמו"ר מגור, הרב אברהם מרדכי אלתר והרב חיים עוזר גרודזנסקי מווילנא. כל אלה ניהלו מלחמת-מצווה שאינה יודעת פשרות בציונות והדבר מטריד את מי שרואים עצמם כיורשיהם. הם מחפשים כל מיני דרכים להצדיק את שותפותם עם הציונים לאחר יותר מ-70 שנה.

ב- "עדה החרדית" טוענים כי הציונים "החרדים" קפצו על מציאה חדשה-ישנה - לאמץ את טענת "המזרחי" בשעתה, שמלחמתם מכוונת נגד הציונות החילונית. כלומר נגד ה "חילוּן" של הציונות ולא נגד הציונות הדתית.

לפי זה יוצא שכל המלחמות של גדולי התורה היו נגד החילוניות של הציונות ומכאן המסקנה המסולפת, שאין פסול בהשתתפות במדינה הציונית, שכן בהיותם בתוך השלטון הציוני הם לוחמים נגד החילוניות של הציונות. כלומר, אגודת-ישראל ו- "דגל התורה" נמצאות בחזית אחת ומאוחדת עם הציונות הדתית, קרי מפד"ל, נגד הציונות החילונית. בכל זאת, לדבריהם, יש משהו המבדיל בינם לבין המפד"ל, אם לא בהשקפה לפחות באורח-החיים הפרטי ובחינוך "העצמאי" שאנשי העדה החרדית מחרימים אותו, אבל המאחד ביניהם גדול מהמפריד - בהשקפה הכללית על הציונות ועל המדינה החילונית, בהכרה בסמכויות של הרבנות הראשית לישראל שאותה מכנים "הרבנות מטעם", בהשתתפות בכנסת ובשותפות מלאה בממשלה ובשלטון המדינה, שיש בו הרבה מן הסתירות לדת ולתורת ישראל.

אנשי העדה החרדית מעלים כאן טענה פיקאנטית: אגודת-ישראל ו- "דגל התורה", לטענתם, "הן יותר אפיפיור מהאפיפיור עצמו כשמדובר בבעיה הערבית". עמדתם קיצונית יותר משל המפלגות הציוניות.

לאישוש טענתם מזכירים אנשי העדה החרדית הכרזות שונות של נציגי אגודת-ישראל ו "דגל התורה" ובמיוחד של החלק הנצי באגודת-ישראל (מפ"י), המקבל הוראות מהרבי מלובאביץ' היושב בברוקלין "ומצודתו פרושה גם על השלטון הציוני". החרדים מאשימים את אגודת-ישראל בהטחת דברים חריפים נגד הממשלה בשל "המדיניות הפשרנית" כלפי הערבים והאינתיפאדה. דווקא אגודת ישראל היא התובעת מן הממשלה הפגנת שרירים נגד הפלסטינים, מציינים החרדים ומוסיפים: הם רואים עצמם, כנראה, יותר ציונים מהציונים הוותיקים.

מסקנתם החד-משמעית של בני העדה החרדית היא, "שהציונות הדתית והחרדית" גרועה ומסוכנת יותר מהציונות החילונית: בשעה שהציונות החילונית ניתקה את עצמה מכל עניין של דת ואמונה ומטרתה בעצם לעקור את הדת ואת האמונה מבני ישראל, הציונות "הדתית" - צירוף מוזר של ציונות ודת, כמו אש ומים - נזקקת יותר ויותר לזיופים ולסילופים של המקורות כדי להחדיר את הרעיונות החדשים שלה לתוך לבות יהודים חרדים שנשארו נאמנים לרוח ישראל סבא. לצורך זה גם זקוקה "הציונות הדתית והחרדית" להון עתק. אין זה קל, כלל ועיקר, לגשר על פני התהום המפרידה בין השקפת התורה לבין ההשקפה הציונית.

לטענת בני העדה החרדית, הם רוצים למחוק את העבר המפואר של אגודת-ישראל, אותה אגודה שגדוליה, עד קום המדינה, לחמו כאריות כדי להגן על היכלי התורה ומבצרי הישיבות הקדושות מפני חדירת השפעה זרה כלשהי וגם כספים השליכו בפניהם, ובלבד שלא תהיה לאותן השפעות זרות שום דריסת רגל בתוכם.

אגודת-ישראל בגלגולה החדש, תחת הנהגתם של פוליטיקאים מקצועיים, "עושה הכל כדי להכניס השפעות זרות לתוך היכלי התורה", טוענים המבקרים. מנהיגיה לא הסתפקו בכך שהמרידו ראשי תלמודי תורה נגד כל גדולי התורה - כמו פרשת תלמוד תורה של "חיי עולם" ירושלים שהבד"צ (בית-דין צדק) של העדה יצא באזהרה חמורה להוציא ממנו את הילדים ולהכניסם לתלמודי תורה "כשרים", מפני שמקבלים ב "חיי עולם" כספים מקופת המדינה הציונית הטריפה - אלא עינם צרה גם בשרידים שנשארו לפליטה ואם נמצאו כמה אברכים הכואבים את ההשתעבדות למשרד החינוך הציוני, יצא קצפם עליהם.

לטענת אנשי העדה החרדית, הציונות החילונית אינה באה על החרדים במחתרת אלא בריש גלי: מכריזים על המדינה כמדינת חוק ואינם מסתירים את כפירתם באלוקי ישראל ובתורתו הקדושה. החרדים יודעים שהציונים החילונים הם הם האוייבים הגלויים שלהם, והציונים גם אינם מבקשים להערים עליהם. לעומתם "הציונות הדתית והחרדית" מתעטפת באיצטלה של "תורה" ובאה אל החרדים במחתרת - כמו שנאמר: "אם במחתרת יימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים" - תחת שריון וסוללה של רבנים ואדמו"רים שכל מטרתם, לדעת החרדים, להחדיר את הציונות למחנה החרדי האמיתי, להגניב לתוכו השפעה זרה באמצעות ההתמכרות לכספי השלטון הציוני.