כמו הכידון והקלשון

אלכסנדר אורלובסקי סיפר ל "איזווסטיה" על העלייה ועל החיים בישראל. "מי מכם, חברי הקומוניסטים לשעבר, יודע מהי מכת-מדינה זו ששמה משכנתא? זו שיטה של שוד"

"יהודי ברה"מ אינם ערוכים נפשית לחיות בישראל, ואילו ישראל אינה מוכנה לקבל אותם" - זאת היתה הכותרת הראשית של רשימה שפורסמה באחרונה בעיתון "איזווסטיה" במוסקווה. כותרת-המשנה שלה היתה: "לא נסענו "לשם" אלא יצאנו "מפה".

אלכסנדר אורלובסקי, עולה חדש מרוסיה הלבנה ונשיא הארגון "עם אחד" של יוצאי ברה"מ לשעבר בישראל, ביקר לאחרונה במוסקווה. בראיון שהעניק ל "איזווסטיה" הציג את עצמו: בן 35, מתכנת מחשבים בעבר, עמד בראש מחלקה באקדמיה המדעית במינסק, עלה לישראל בסתיו 1990, לא היה לו שום מושג על ישראל ועד לפני שלוש שנים לא עלה על דעתו ועל דעת חבריו לחלום על עלייה לישראל.

בישראל - אמר אורלובסקי לסופר "איזווסטיה" - סבורים שאנו חוזרים ל "מולדת" ההיסטורית, "אבל האמת היא אחרת - לא "נסענו לשם", אלא "יצאנו מפה", בגלל סיבות שונות ומובנות: הפחד מפני מלחמת אזרחים, טנקים ברחוב, ענייני משפחה וכיוצא בזה".

"במה שנוגע לי", הוסיף אלכסנדר, "לא חשבתי להגר לישראל. רציתי להמשיך את עבודתי, ובחלומות הנוראים ביותר לא חלמתי להיות איש ציבור. בברה"מ, שום עבודה לא היתה קשה בעיני. בחופשת הקיץ הייתי נוסע ל "בריגדות הפראיות" ויחד הקמנו מבני ציבור ובתי מגורים. אף פעם אחת לא התלוננתי. ידעתי שההגירה לישראל כרוכה בקשיים מרובים: שפה חדשה, אנשים שונים, משטר אחר. כל אלה לא הבטיחו חיים קלים במקום ההוא. אף-על-פי-כן הייתי מוכן להתחיל מחדש, בגלל ההבטחות של שליחי הסוכנות בערי ברה"מ, שניהלו תעמולה לעלות לישראל".

שבוע לאחר בואו לישראל, סיפר אורלובסקי לכתב העיתון, מצא לא רק מקום עבודה אחד אלא שלושה מקומות. "בבוקר הייתי עושה ספונג'ה בבתים, בצהרים עבדתי כסבל, ובערב שטפתי כלים במסעדות. מכל המלאכות הרבות היתה לי רק קדחת, כפי שאומר פתגם באידיש. היה לנו רק לצרכינו המינימליים. עם זאת נהניתי מאוד מהנוף הפסטורלי של הישובים העתיקים, מהשמש, מהים, מההרים ומכל מה ששיך לעבר שלנו; גם מהפירות הזולים נהניתי ומההתיידדות עם אנשים חדשים".

לאחר השבחים שחלק לנוף הישראלי התחיל אורלובסקי לשטוח את טענותיו. בתם הקטנה של זוג מכרים שלו, עולים מובטלים הגרים בתל-אביב, היתה נוברת בשוק בפחי האשפה. יחד עם עולים אחרים וילדיהם היו מוציאים משם פירות וירקות רקובים. בעיתונות הישראלית פורסמו ידיעות על התאבדויות בין העולים החדשים. אלפי עולים סובלים מאבטלה וממצוקה כלכלית, וזאת בשעה שישראל, לטענתו, מקבלת מהמערב על כל עולה כ- 50,000 דולר. "שאלתי לאן נעלמו הסכומים האלה" - אמר אורלובסקי - והתברר לי כי בארץ אין דואג ואין מושיע לאנשים הנמצאים במצוקה.

מתוך כל מה שראו הוא וחבריו, הגיעו לכלל מסקנה שעליהם להתארגן. הם הקימו אגודה, "עזרת חינם", ומוסדות פילנטרופיים אחרים. "עשינו זאת בעשר האצבעות שלנו, בלי שהוגשה לנו עזרה כלשהי ... חיפשנו בשביל המהנדסים והרופאים שלנו, שהדיחו כלים ועשו ספונג'ה, עבודה מתאימה יותר, ולו גם עבודה מפרכת ושחורה ... בחרנו בוועדה שלרשותה העמדנו סכומים לא גדולים. עזרנו לעולים במה שיכולנו - בכסף, בהשתתפות בצער, ובעצה יהודית מתאימה ... לצערנו, בישראל אין מנגנונים ציבוריים ברמה נאותה, המסוגלים להבטיח חיים נורמליים למאות-אלפי העולים החדשים שהגיעו לאחרונה לישראל".

לדבריו, הם ביקשו להגן על העולים מפני הרמאים שמרמים אותם במישרין ולא במישרין, מפני הבנקים ששודדים אותם לאור השמש, מבעלי הבתים, מכל אלה שמבקשים לסחוט מהם כמה שיותר כסף.
האם יכלו העולים להעלות בדעתם, ולו בחלומותיהם השחורים ביותר, כי בישראל שוררים קיפאון ושפל בייצור ובמסחר, שאפשר להשוותם רק למתרחש בברה"מ? שאל אורלובסקי והשיב בציטטה מתוך רשימה של עיתונאי ישראלי, שכתב, כי ישראל אינה מסוגלת לרעיונות חדשים ונועזים בתחום הכלכלי והחברתי והיא דומה בזה למדינות חבר העמים.

הבעיה הכאובה ביותר היא בעיית המשכנתא - לדעתו של אורלובסקי. "מי מכם, חברי הקומוניסטים הפטריוטיים לשעבר, יודע מה היא מכת-מדינה זו ששמה משכנתא? " שאל את המראיין. "זו שיטה של שוד", הסביר. "הריבית הרצחנית מוציאה את לשד עצמותיו של הבן-אדם ועוד אומרים לנו: מה רע לכם, הנה פלוני אלמוני, עולה חדש, רכש דירה, רכש מכונית. לידיעתכם - היא לעולם לא תהיה שלו, היא שאוּלה אצלו, ורוכש הדירה משועבד כל חייו - לעולם לא ישלים לשלם את ההלוואה שלקח מהבנק ... לאחר מותו ישאיר ירושה לצאצאיו - חובות על חובות".

על השאלה אם הוא מתחרט על שבא לישראל השיב אלכסנדר: "אני מתקשה לענות על השאלה הזו. מדי יום היא מנקרת במוחי. נסעתי בלב שבור. גם בהיותי בתחנת המעבר בבודשפט, רציתי לחזור אבל ..." אלכסנדר מגלה כי כשהגיע למוסקווה הרגיש בין הרוסים כי כבר איננו "כאחד מהם", אבל "גם שם אינני עוד ישראלי גמור. אודה על האמת, רצוני להיות אזרח ישראל לכל דבר, אבל לעזוב את הארץ שבה נולדתי ובה חונכתי וגדלתי, אין זה דבר פשוט כל-כך. אני מרגיש את עצמי כמו הכידון והקלשון שמטילים אותו מחוף לחוף".

העולים החדשים צריכים, לדעתו, לעשות הכל כדי להשיג בבחירות לכנסת ה-13 ייצוג ניכר, שיאפשר להם להכניס שינויים דרסטיים במדיניות הקליטה. הדבר הזה, משוכנע אורלובסקי, יזעזע את שאננותם של אותם חוגים בארץ השוקטים על שמריהם ואינם ממלאים את חובתם לקליטת המוני העולים שהביאו לארץ.