ימי סליחה, תשובה ורחמים

חודש אלול, ראש השנה ועשרת ימי תשובה הם התקופה שקצבה היהדות לבניה לעשיית חשבון נפש, להתפייסות איש עם רעהו ולפתיחת דף חדש ביחסים שבין אדם לאדם ובין אדם למקום. זו משמעות הסליחות, פיוטי התחנונים ובקשות הרחמים שנאמרים בימים אלה.

ראש השנה ויום הכיפורים נקראים, כידוע, "הימים הנוראים". ה "נורא" שבשלושת הימים הללו הוא שכל באי עולם עוברים במהלכם לפני הקב"ה "כבני מרון, וכבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו, כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד כל חי, ותחתוך קצבה לכל בריותיך ותכתוב את גזר דינך" (מתפילת "ונתנה תוקף").

ל "ימים הנוראים" קודם חודש אלול (ראשי תיבות: "אני לדודי ודודי לי". כלומר: אני אשוב אליך, הקב"ה, ואתה שב אלי), הוא "חודש הרחמים והסליחות". במקורות נאמר, כי בראשית חודש אלול עלה משה להר סיני לקבל את לוחות הברית וירד משם ביום הכיפורים, לאחר 40 יום. שם גם ביקש משה מהקב"ה כי יכפר לעם ישראל על מעשה העגל. על כן קבעו חז"ל את חודש אלול כימי חזרה בתשובה.

הספרדים מתחילים לומר סליחות למחרת ראש חודש אלול, ואילו האשכנזים - בשבוע שחל בו ראש-השנה. בחודש אלול תוקעים יום יום בשופר בתפילת שחרית, למעט בשבת, כדי לעורר את האנשים לחזור בתשובה, כפי שנאמר: "אריה שאג מי לא יירא".

המקרא אומר על ראש-השנה: "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה מקרא קודש, כל מלאכת עבודה לא תעשו" ובמקום אחר: "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוהי יעקב".

שלושה ספרים

בראש-השנה וביום-הכיפורים מוסיפים לתפילות שחרית ומוסף, ולתפילת "נעילה", פיוטים נמלצים של הודייה ולחנונים, שחיברו משוררים ופייטנים במאה החמישית לאחר חורבן הבית.

כראשון הפייטנים הללו נחשב יוסי בן יוסי, שחי בארץ ישראל ופיוטו הוכנס לתפילות הימים הנוראים ול "סדר העבודה" של יום הכיפורים. במאה השמינית והתשיעית חיברו פיוטים נודעים ר' אליעזר הקליר, שחי בארץ ישראל, ר' שלמה אבן גבירול, ר' משה אבן עזרא, רבי יהודה הלוי, רבי גרשום מאור הגולה, רש"י ורבנו תם - שחיו בספרד ואשכנז. בין פייטני יהדות תימן הידוע ביותר הוא ר' שלום שבזי.

בראש השנה נפתחים שלושה ספרים. אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. רשעים גמורים, לאלתר למיתה. ואילו הבינוניים תלויים ועומדים מראש השנה עד יום הכיפורים. זכו (כלומר - חזרו בתשובה) הם נחתמים לחיים; לא זכו - נחתמים למיתה. בישיבות החרדיות מתארים בצורה ציורית את התלויים ועומדים כנידון למוות העומד על שרפרף וחבל התלייה כרוך סביב צווארו. זכה - מורידים את החבל; לא זכה - שומטים את השרפרף ...

תפילה מיוחדת במינה נערכת ביום הראשון של ראש השנה, לאחר תפילת מנחה, היא "תשליך". המתפללים נוהרים לשפת הים, או לחופו של נהר, ובהיעדר נהר - לבורות שבחצרות - ומקיימים שם טקס השלכת עוונותיהם למצולות. לאחר מלחמת ששת הימים נהגו אנשי ירושלים לערוך את ה "תשליך" ליד "מעין השילוח" (כפר סילוואן), אולם מאז האינתיפאדה הולכים לשם רק מעטים.

הדגים יורעלו

והנה סיפור פיקאנטי על תפילת "תשליך" בירושלים לפני שנים. בקאמפוס של האוניברסיטה העברית בגבעת רם יש בריכה קטנה, שבה שחו דגיגים יפהפיים. כאשר באו המתפללים מהשכונות שסביבה (קרית משה, בית הכרם ועוד) לקיים את תתפילת "תשליך" ליד בריכת האוניברסיטה, סירב השומר לאפשר להם "לזרוק את עוונותיהם" לבריכה בטענה כי אלה עלולים להרעיל את הדגים. לא עזר למתפללים שום שכנוע והם נאלצו לחזור כלעומת שבאו ...

בצפת היו עולים ל "תשליך" על גגות הבתים, שמהם אפשר לראות את הכינרת, וזורקים את עוונותיהם באוויר, בתקווה שיגיעו לכינרת ... בבולגריה נהגו לצאת ל "תשליך" ביום הכיפורים. בסואץ שבמצרים היתה הקהילה היהודית הקטנה מבצעת "תשליך" סביב קערת מים שהוצבה בבית-הכנסת.

השבת בין ראש השנה ויום הכיפורים נקראת "שבת שובה" (או "שבת תשובה"). ביום זה דורשים הרבנים בבתי הכנסת בענייני תשובה.

בראש השנה תוקעים בשופר בין תפילת שחרית למוסף. בקהילות ספרדיות נהגו לתקוע בשופר גם לפני התפילה, כדי שלא לעכב את הנשים המעוברות והמיניקות. בתימן נהגו לתקוע בשופר גדול של יעל, שאורכו שתי אמות, אצל האתיופים ראש השנה הוא יום צום ותענית וכמוהו גם עשרת ימי תשובה. אצל קהילות "בני ישראל" שבהודו לא חגגו עד שנות החמישים של המאה הי"ט את ראש השנה, כיוון שהלוח שלהם לא התאים ללוח שלנו. לעומת זאת הם נהגו לצום כל חודש אלול, משום שלעיתים קרובות חודש אלול וחודש "רמדאן" המוסלמי מצטלבים והם אף קראו לחודש "אלול ראמדאן" ...