יום הכיפורים - יום הדין

מעשה בר' אמנון ממגנצה, שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר ויפה מראה, החלו השרים וההגמון לבקש ממנו שייהפך לדתם (יתנצר) וימאן לשמוע להם. ויהיה כדברם אליו יום יום ולא שמע להם ויפצר בו ההגמון,
ויאמר ר' אמנון להגמון: חפץ אני להיוועץ ולחשוב על הדבר עד שלושה ימים, וכדי לדחותם מעליו אמר כן, ויהי אך יצא מפיו, לשון ספק שהיה צריך לשים עצה ומחשבה לכפור באלקים חיים, וכאשר בא לביתו ולא אבה לאכול ולשתות ונחלה (חלה) ויבואו כל קרוביו ואוהביו לנחמו וימאן להתנחם. כי אמר ארד אל ניבי אבל שאולה, ויבך ויתעצב אל ליבו.
ויהיה ביום השלישי, בהיותו כואב ודואג, וישלח ההגמון אליו, ויאמר לא אלך, ויאמר ההגמון, מהרו את אמנון להביאו בעל כורחו, וימהרו ויביאו אותו אליו, ויאמר לו: מה זאת אמנון? למה לא באת אלי למועד אשר יעדת לי להיוועץ ולהשיב לי דבר ולעשות את בקשתי?
ויען אמנון ויאמר" אני את משפטי האחרון אגיד, הלשון אשר דיברה ותכזב לך - דינה שתיכרת, כי חפץ היה אמנון לקדש שם שמים ברבים, על אשר דיבר ככה.

ויאמר ההגמון: לא. את הלשון לא אחתוך, כי היטב דיברה, אלא הרגלים אשר לא באו למועד אקצץ ואת יתר הגוף אייסר, ויצו הצורר (ההגמון) ויקצצו את פרקי ידיו ורגליו ועל כל פרק ופרק היו שואלים לו: התחפוץ עוד אמנון להפוך לאמונתנו? ויאמר לא. ויהיה בכלותם לקצץ ציווה ההגמון להשכיב את ר' אמנון במיטה וכל חלקי הגוף הקצוצים בצידו ושלחו את המיטה לביתו.

אחר ששכב כמה ימים בביתו קרבו הימים הנוראים ור' אמנון ביקש שבראש השנה ישאו אותו לבית הכנסת עם כל פרקי אצבעותיו הכרותים וישכיבוהו ליד הש"ץ (שליח ציבור). ויעשו כן.
ויהיה כאשר הגיע הש"ץ לאמור הקדושה "וחיות אשר" אמר ר' אמנון לש"ץ: המתן מעט ואקדש את השם הגדול, ויען בקול רם "ובכן לך תעלה קדושה", כלומר שקידשתי את שמך על מלכותך וייחודך ואחר כן אמר "ונתנה תוקף קדושת היום" והוסיף: "אמת כי אתה דיין ומוכיח" כדי להצדיק עליו את הדין שיעלו לפניו אותם פרקי ידיו ורגליו וכן כל הענין, והזכיר "וחותם יד כל אדם בו ותפקוד נפש כל חי" שכך נגזר עליו בראש השנה.

וכשגמר את דבריו - נסתלק מן העולם לעין כול ואיננו, כי לקח אותו אלוקים, ועליו נאמר: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" וכו'.

אחר הדברים האלה, ביום השלישי לטהרתו, נראה ר' אמנון בחלום לר' קלונימוס בר' משולם ולימד אותו את הפיוט "ונתנה תוקף" ויצו עליו לשלוח את התפילה הזו בכל תפוצות ישראל, כדי שיאמרו אותה בבתי-כנסת בראש השנה וביום הכיפורים".

"סדר העבודה, היא ביאת כהן הגדול למקדש, ולא אמרו לי עבודתו, אלא אמרו לי עלייתו וצאתו מן הקודש, וקצת ממנו ראיתי במו עיני ותמהתי מאוד מאוד, ואמרתי בעת ההיא, ברוך מי שחלק מכבודו לאלה.

שבעת ימים קודם היום ההוא, יום מיוחד שקוראים כיפור, והוא האדיר להם מכל הימים, היו מכינים בבית הכהן הגדול מושב וכסאות לאב בית דין, לנשיא ולכהן הגדול, לסגן הכהנים ולמלך, ולבד אלה שבעים כסאות של כסף לשבעים סנהדרין. והזקן מן הכהנים היה קם על רגליו ואומר לפניו (לפני הכהן הגדול) דברי כיבושין ותוכחה, והוא אומר לו (לכהן הגדול) ראה לפני מי אתה נכנס, ודע שאם תאבד הכוונה, מיד תיפול ותמות ותאבד כפרת ישראל. והנה עיני כל ישראל תלויות בך, וחפש דרכך שמא יש בך עוון, אפילו קל, כי יש עוון שקול כנגד כמה מצוות, ושיקול זה הלוא הוא ביד אל-דעות. גם חקור באחיך הכהנים וטהר אותם, שים נגד פניך, כי לפני מלך מלכי המלכים היושב על כסא דין ומזרה בעיניו כל רע אתה בא, ואיך תבוא והאויב עימך, ואומר להם שכבר חפש ועשה תשובה ממה שנראה שיש בידי עוון, גם כל אחיו הכהנים קרבם בעזרת המקדש, והשביעם במי ששכן שמו שם כל אחד יאמר מה שיודע בחבריו. או מה שיודע עצמו. ושיתן להם לכל דבר ודבר התשובה הראויה. גם המלך אומר לו (לכהן הגדול) דברים טובים, ומבטיח לכבדו בצאתו בשלום מן הקודש.

אחר זה היו מכריזים ואומרים: איך הכהן הגדול יוצא והולך ללשכה שלו אשר במקדש. ואז יוצאים כל העם ללוותו והולכים לפניו כסדר ההירארכיה וכן ראיתי בעיני (כותב נציג רומא), ראשונים הולכים לפניו כל מי שהוא מזרע מלכי ישראל, כי הקרב של הכהן הגדול הוא יותר חשוב, ואחריהם כל אותם שהם ממלכי בית דוד, וכולם בסדר נכון זה אחר זה, וכרוז לפניהם אומר: תנו כבוד למלכות בית דוד, ואחריהם היה בא בית הלוי והכרוז אומר: תנו כבוד לבית הלוי, ושלושים ששת אלפים היו וכל סגניהם היו לבושים באותה השעה בבגדי משי תכלת והכהנים משי לבן עשרים וארבעה אלף היו. ואחריהם המשוררים ואחריהם המנגנים ואחריהם תוקעי חצוצרות ואחריהם השוערים ואחריהם עושי הקטורת ואחריהם עושי הפרוכת ואחריהם השומרים ואחריהם האמרכלים ואחריהם כת אחת הנקראת קרטופילוש ואחריהם כל אנשי המלאכה, מלאכת הקודש. ואחריהם שבעים הסנהדרין ואחריהם מאה כהנים, וגזרי כסף בידם לעשות דרך, ואחריהם הכהן הגדול ואחריו כל זקני כהונה, שנים שנים, ובראש כל חוצות היו ראשי ישיבות עומדים ואומרים: אישי כהן גדול, בואך לשלום. התפלל ליוצרנו שיחיינו לעסוק בתורתו. ובהגיעם לפתח הר הבית היו מתפללים שם על קיום מלכי בית דוד, ואחר זה על הכהנים ועל המקדש, והיה הקול כל כך חזק מריבוי העם בענותם אמן, עד שהעופות הפורחים באוויר היו נופלים לארץ ואז הכהן הגדול משתחווה לכל העם, ופורש בבכייה ויראה, ושני סגני כהנים מוליכים אותו ללשכה שלו, ושם פורש מכל אחיו הכהנים.

וזה בכניסתו, אבל בצאתו היה הכבוד כפליים. כי כל העם אשר בירושלים עוברים לפניו, ורובם באבוקות של שעוה לבנה דולקות, וכולם לובשים בגדי לבן וכל החלונות מעוטרות ברקמה. ומלאות נרות.

וסיפרו לי הכהנים, כי הרבה שנים לא היה הכהן הגדול מגיע לביתו קודם חצות הלילה. מפני דוחק העם העובר וריבויו הגדול: אף על פי שכולם היו צמים לא הלכו לבתיהם עד שיראו אם יוכלו לנשק את ידי הכהן הגדול. ולמחרתו היה הכהן הגדול עורך סעודת מצווה אליה הזמין את אוהביו וקרוביו, ויום טוב היה עושה מפני שיצא בשלום מן המקדש. ולאחר מכן היה מזמין צורף שיעשה לוח מזהב ויכתוב לזכרון בזו הלשון: אני פלוני כהן גדול בן פלוני כהן גדול, שימשתי בכהונה גדולה בבית הגדול והקדוש לעבודת מי ששכן שמו שם, בשנה זו וזו ליצירה, ומי שזיכני בעבודה זו, הוא יזכה בני אחרי לעמוד לשרת לפני השם".

"יהיה רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתהא השנה הזאת הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל שנת אוצרך הטוב תפתח לנו. שנת אסם, שנת ברכה, שנת גזירות טובות מלפניך, שנת דגן ותירוש ויצהר. שנת הרווחה והצלחה וקימים, שנת ויעוד בית מקדשך, שנת זול, שנת חיים טובים מלפניך, שנה טלילה וגשומה אם שחונה, שנת ימתיקו מגדים את תנובתם, שנת כפרה על כל עוונותינו, שנת לחמנו ומימינו תברך. שנת משא ומתן, שנת נבוא לבית מקדשנו, שנת שובע, שנת עונג, שנת פרי בטננו ופרי אדמתנו תברך, שנת צאתנו ובואנו תברך, שנת קהלנו תושיע, שנת רחמיך ייכמרו עלינו! שנת שלום ושלווה, שנה שתוליכנו קוממיות לארצנו. שנה שלא תפיל אשה את פרי בטנה. שנה שתעלנו שמחים לארצנו, שנה שלא יצטרכו עמך בית ישראל זה לזה ולא לעם אחר בתיתך ברכה במעשה ידיהם: ועל השרון היה אומר: יהיה רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שלא ייעשו בתיהם קבריהם" ...