האנשים שהקימו את שכונת הבוכרים

לכבוד הבר מצווה של ערן חפץ, הוציאה סבתו, אני, חוברת מהודרת, ובה סיפורה של משפחת חפץ הירושלמית. הכל התחיל ברב דוד חפץ, חובב ציון, שב-1868 עזב את בוכרה, והתיישב עם משפחתו בירושלים

לפני כשנתיים התקבלה בביתו של ברוך חפץ במבשרת ירושלים, שיחת טלפון מאדם שהזדהה כצבי חפץ. מרוב תדהמה כמעט ושמט ברוך מידיו את מכשיר הטלפון.

צבי חפץ, נכדו של הרב דוד חפץ, היה איש רב-פעלים, מתלמידיו של אליעזר בן-יהודה, חבר ורע לראשי הישוב היהודי בארץ בראשית המאה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ צבי לנטוש את הארץ ולחזור לבוכרה, שם ארגן את התנועה הציונית ויסד גמנסיה עברית.

ב-1919, בדרכו חזרה לישראל, נפטר בבומבי שבהודו, דמותו וזכרו היו מופת וסמל למשפחת חפץ.

והנה על קו הטלפון בביתו של ברוך, אדם המזדהה כצבי חפץ. הכיצד?

מסתבר כי צבי חפץ הותיר אחריו בן קטן בשם ישראל, שבבגרותו נישא לאני לבית לוי, ולשניים נולד בן שנקרא ע"ש סבו, צבי. על סף כניסתו בעול מצוות, האיצה בו אמו להתחקות אחר שורשי משפחת חפץ, עליה שמעה כה רבות, וכך, לאחר חיפושים מרובים, הגיע צבי לביתו של ברוך.

אכן, סיום מופלא לסיפור מופלא, הוא סיפורה של משפחת חפץ.

הרב דוד חפץ ז"ל היה רב העיר קוקנד שבבוכרה, ומעשיריה. כחובב-ציון עשה ב-1868 מעשה, נטש את עירו וקרוביו, לקח את בני ביתו ומשרתיו, ושם פעמיו לירושלים, להתיישב בה.

שישה חודשים ארכה דרכו, ושנתיים לאחר הגיעו ירושלימה, ב-1871, הוציא לאור את הספר "ברכת האילנות", בו מוזכרים בניו ישראל ויחיאל, ומשרתו הטוב, יוסף ב"ר יעקב שוחט סמרכנדי.

וכה כתב בהקדמה לספרו:

לימים המשיך הרב דוד חפץ והוציא לאור ספרי קודש נוספים, בהם "חוט המשולש", "דברי דוד" ו- "כבוד השבת".

דבר עליתו ארצה של רב ונכבד מקרב יהודי בוכרה, המריץ רבים מהם ללכת בעקבותיו, כיחידים או בשיירות. כשהגיע מספרם בירושלים ליותר מ-500 נפש, החליטו להקים בעיר שכונה נפרדת להם. יצויין כי רוב הבאים היו עשירים למדי, והביאו עצם את כל כספם ורכושם.

בשנת 1890 הקימו יוצאי בוכרה את חברת "חובבי ציון", שעם שבעת מייסדיה נמנה גם ישראל, בנו של הרב דוד חפץ. חברה זו יזמה ובנתה את שכונת "רחובות הבוכרים". השכונה נבנתה ברוב פאר והדר, רחובותיה היו רחבים וישרים, וסביב לבתים המרווחים נבנו חצרות גדולות ומפוארות.

הגדיל לעשות ישראל חפץ, שבנה עבור חתנו אלישע יהודיוף בית מידות בדמות ארמון רוסי מפואר, מצופה כולו בשיש שהובא מאיטליה. הבית אמור היה להיות למשכנו של המשיח, לכשיגיע, ולכן גם נקרא "ארמון המשיח".

אלא שעד שיגיע המשיח, התרחשו בעולם כמה מאורעות היסטוריים חשובים לא פחות, שחייבו הסבתו של הבית לשימושים אחרים. וכך שוכנה בו, במלחמת העולם הראשונה, מפקדת הצבא הטורקי, ועם כיבוש ירושלים בידי האנגלים התקיימה בו קבלת הפנים לגנרל אלנבי, בראשותם של חיים ויצמן וג'ימס רוטשילד. באותה שנה גם נערך בו ליל סדר לכ-200 חיילים יהודים של הצבא הבריטי. ב-1921 התקיימה ב "ארמון המשיח" ועידת היסוד של הרבנות הראשית, בנוכחות הרבנים הראשיים, הרב קוק והרב יעקב מאיר.

שלושה בנים מוצלחים

שלושה בנים היו ליחיאל, בנו של דוד חפץ: שמעיה-ברוך, אליעזר ודוד. שמעיה, שכונה בפי כל "מירקאדו", היה למנהיגה הבלתי מוכתר של העדה הבוכרית בירושלים. הוא יזם והפעיל את קו האוטובוס הראשון בירושלים, שנסע בין שכונת הבוכרים לעיר העתיקה. הוא גם סייע בקליטתם של אותם פליטים יהודים שנמלטו מבוכרה במהלך המהפכה הרוסית, והגיעו חסרי כל לירושלים. בחורף הקר והמושלג של 1929, יצא במזחלתו וסיפק מזון ועזרה לנצרכים.

בפגישותיו עם הנציב העליון, הלורד סמואל, ועל מושל ירושלים, הלורד סטורס, השתדל שמעיה-ברוך שיוענק מעמד עצמאי לשכונת "רחובות הבוכרים". אלא שהדבר לא נסתייע, ו "מירקדו" נפטר בדמי ימיו, בשנת 1932.

הבן השני, אליעזר, שימש כמורה לטבע בביה"ס "אליאנס". הוא חיבר את הספרים הראשונים במדעי הטבע, שראו אור בירושלים. גם הוא נפטר באיבו, בטרם עלה בידו להגשים את רעיונותיו ולקדם את מחקריו.

צעיר הבנים, דוד, שנקרא ע"ש סבו, פעל רבות לגאולת קרקעות מידי הערבים. ביתו היה פתוח בפני כל דל ונדכא מבני העדה והשכונה. הוא חיבר את הספר "דקטלוגרפיה עברית", בו הניח את יסודות הכתיבה במכונה, בשיטה העיוורת, בשפה העברית, המקובלת עד היום. כן המשיך במסורת אבותיו, והוציא לאור ספרי קודש, ביניהם הספר "שערי חפץ".

בנו של דוד חפץ, ברוך, שימש כמזכיר וחבר הנהלה של העדה הבוכרית, וכן מזכיר ועד העדה הספרדית בירושלים. אולם עיקר פעילותו היה בשטח הספרות, בייסודה של במה לספרות עברית בלתי-תלויה. בשנת 1957 הוא הוציא לאור, וערך, את הקובץ הספרותי "אוגדן", שלימים נתגלגל והפך ל "עכשיו", הממשיך לראות אור זה למעלה מ-30 שנה.

בהוצאות "אוגדן" ו- "עכשיו" ראו אור למעלה מ-60 ספרים, רובם יצירות ביכורים של משוררים וסופרים. את מימון כתב-העת וההוצאה, במשך עשרות שנים, נטל על עצמו ברוך חפץ. "הוא אחד מל"ו. הוא פועל מתוך אהבת הספרות העברית והסופרים. מגיע לו תואר יקיר הספרות, יקיר "עכשיו". בעוד הפטרונים בימי הביניים היו תורמים ומתנשאים, חפץ עשה את זה כמו מתן בסתר" - הפליג בשבחו המשורר יהודה עמיחי.

בשנותיה הראשונות נקראו רחובות שכונת הבוכרים בשמותיהם הפרטיים של ראשי העדה. היו שם רחוב שלמה (ע"ש שלמה מוסיוף) ורחוב אברהם (ע"ש אברהם תלמודי) ורחוב דוד, אשר אמור היה להקרא "רחוב דוד חפץ", אך שונה ל "רחובות הבוכרים".

מוסדות העדה הבוכרית ואישיה פנו לעירית ירושלים בבקשה לקרוא את הרחוב רשמית בשמו של דוד חפץ - שהרי עד היום ממשיכים לקרוא לו התושבים רחוב דוד - ואילו את הכיכר היפה שע"י "הכוזרי" הציעו לקרוא "רחובות הבוכרים", ולהציב בה אנדרטה לזכר מייסדי השכונה, אלא שהפניה לא נענתה.

פיצוי מה העניקה העיריה בימים אלה למשפחת חפץ עתירת המעשים, כשקראה כיכר בעיר על שמה.

ונסיים במה שהתחלנו: לאחרונה נחגג הבר-מצווה של בנו של צבי חפץ, ערן. לכבוד המאורע הוציאה הסבתא אני חוברת מהודרת, בה מובאים סיפורים ותעודות על המשפחה, ביניהם מכתב שכתב איתמר בן-אבי לצבי, בו הוא מבקש ממנו הלוואה בסך 1000 פרנק, למימון נסיעה של אביו, אליעזר בן-יהודה. הפניה נענתה, מן הסתם.