היום ל"ג-בעמר

ל"ג בעמר, משמעותו כפשוטו - 33 ימים לספירת העומר, מראשית הקציר בארץ ועד להבאת קרבן התבואה, כלומר, ממחרת השבת (הפסח), עד להבאת קורבן העמר אסור לאכול מתבואת השדה החדשה, ככתוב במקרה (ויקרא כ"ג): "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן; והניף את העומר לפני השם לרצנכם ממחרת השבת יניפנו הכהן; וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה; עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לשם".

על פי המסורת, מתו 24 אלף תלמידי רבי עקיבא בימי ספירת העומר, משום שלא חלקו כבוד זה לזה, והעולם שמם, כלומר, בטל לימוד התורה. עד שבא רבי עקיבא אצל חמישה מתלמידיו, וביניהם רבי שמעון בר-יוחאי, והם-הם שהעמידו את התורה והחזירו עטרה ליושנה.

לפי גירסה אחרת, 24 אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בימי ספירת העמר, הם שלחמו בשורותיו של בר-כוכבא, וכולם מתו מפסח עד עצרת. ב "יבמות" ס"ב ע"ב כתוב, שמתו במיתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן: אסכרה, כלומר, צבא בערבית. על כן נוהגים בספירת העומר כמה מנהגי אבלות: לא מסתפרים, ואין מתחתנים.

לפי המסורת, נעצרה "המגיפה", כלומר המלחמה, בל"ג בעמר, ועל כך ישנם חילוקי דעות. יש הסוברים כי "המגיפה" נעצרה ליום אחד, ואחרים, כמו המאירי, סבורים, כי נעצרה באותו יום ל"ג בעומר, ומשום כך מותר אותו יום להסתפר, להתחתן וכו'.

רבי שמעון בר-יוחאי, שהיה כאמור מתלמידיו של רבי עקיבא, ובוודאי נטל חלק במרד בר-כוכבא, סירב להשלים עם דיכוי המרד של בר-כוכבא, והמשיך להתבטא בחריפות נגד השלטון הרומי. ידועה אמרתו: "כל מה שתיקנו הרומאים, לא תיקנו אלא לצורך עצמם. תיקנו שווקים להושיב בהם זונות. מרחצאות לעדן בהן עצמם. גשרים ליטול בהם מכס" (שבת ל"ג). בעוון התבטאויותיו אלו, דנו אותו הרומאים למיתה, אלא שהוא ובנו אלעזר נמלטו מבעוד מועד, וכרו מערה בה חיו בבדידות 13 שנים.

רזי הקבלה

לפי גירסה אחת, גרסתם של המקובלים, חיבר בר-יוחאי במערה את ספר הזהר הקדוש, ולפי מותו גילה לתלמידיו את רזי הקבלה. מכאן גם השמחה שמתלווה אצל המקובלים העולים למירון, ליום הזכרון על מות רשב"י.

ישנם הגורסים כי בר-יוחאי היה מאחרוני התלמידים שמתו בל"ג בעמר, ובמותו תמה המגיפה. מכאן המנהג להשתטח ביום זה על קברו, ולחגוג בהילולא דרשב"י (דהיינו, שמחת רבי שמעון בר-יוחאי). בהילולה נהוג להדליק נרות לעילוי נשמת המת, ולרקוד סביב קברו. כן נוהגים לגזוז לראשונה את שיער ראשם המגודל של תינוקות, בטקס הנקרא בערבית "חלאקה", ומקורו אינו ידוע. עוד נהוג במהלך החגיגה לשרוף מלבושים ובגדים יקרים, מנהג שעורר חמתם של רבנים ופוסקי הלכה, שטענו כי זוהי עבירה על הלכה מפורשת בתורה, "בל תשחית". על רקע זה אף חלה מתיחות בין רבני צפת, לרבני טבריה שהתייצבו להגן על המנהג. בכלל שללו פוסקי הלכה בדורות קודמים את ההילולה במירון, וחסידי גור במצוות אדמו"רם, נמנעים מלקחת בה חלק. ואמנם, למראה המתרחש בהילולה בשנים האחרונות, נראה כי הצדק עם שולליה.

מסורת נוספת היא יציאתם של תלמידים עם רבותיהם לטבע, "חמושים" בחץ וקשת, זכר למרד בר-כוכבא. חסידי חב"ד נוהגים אותו יום לקיים צעדת ילדים, המכונים לצורך העניין "צבאות השם". בשנים עברו צעד בראש החב"דניקים הצעירים כוכב הכדורסל של "מכבי", טל ברודי - מנהג שלא הירבה אהבה בין הרב אליעזר מנחם שך לבין האדמו"ר מלובאוויץ'.

עשירית האיפה

וכיצד "חוגגים" "נטורי קרתא" בירושלים את ל"ג-בעמר? כדרכם, בשריפת הדגל הציוני, באש המדורה. בפרוש חג העצמאות אוספים זאטוטי ה "נטורים" את דגלוני המדינה שהסירו ממכוניות שחלפו בשכונותיהם, ובשירה וריקודים הם מעלים על ה "אוטודפה" מספר דגלים כמספר שנות המדינה.

בספר "טעמי המנהגים ומקורי הדינים", שחיבר הרב אברהם יצחק שפרלינג מלבוב, הוא מביא דעה, כי ל"ג בעומר אינו יום מסויים אלא סימנא בעלמא. וכך הוא כתוב: "טעם של ל"ג בעמר, משום שכל הימים שאין אומרים בהן תחנון (תחינה) מתו תלמידי רבי עקיבא והם: שבעת ימי פסח, שני ימי ראש חודש אייר, יום אחד של ראש חודש סיון, שבע שבתות - יחד 17 ימים, ואם כן נשארו ל"ב (32) ימים, עד מספר מ"ט, כלומר, כאשר גורעים 17 מ-49, מתקבלים 32 ימים, והיום ה-33, יום ל"ג בעומר, הוא יום שמחה ... [במקור קיימת טעות חשבונאית החוזרת לאורך כל הפסקה - לא ברור האם הטעות היא של נח זבולוני, או של העורכים והמגיהים - א.ז.]

אשר לעומר שהיו מביאים אבותינו לבית המקדש - נאמר שהיה מן השעורים, ובכמות של עשירית האיפה מן התבואה החדשה. רק לאחר הנפת העומר מותר היה לאכול מן התבואה החדשה. מנחה צנועה זו - עשירית האיפה - הלהיבה את דמיונם של בעלי האגדה, שראו בה סמל לצניעות העם וכהניו.

האגדה מספרת: