סליחות, שופרות, בעלי תשובה ואפיפיור יהודי

סיפורים רבים נרקמו סביב ראש השנה ומנהגיו. לא רק במגזר הדתי, אלא גם על ידי הוגי דעות חילוניים. הכל מסכימים, כי חג ייחודי זה מבטא אמונה דתית וחברתית, נושא מסר שליחו לא נס במרוצת הדורות וכל אחד יכול לראות בו ביטוי להיטהרות ולהתחדשות על פי השקפתו

על ראש השנה נאמר במקרא: "בחודש השביעי, באחד לחודש, יהיה לכם שבתון, זכרון-תרועה, מקרא קודש, כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ויקרא כ"ג, כ"ד-כ"ה); "ובחודש השביעי, באחד לחודש, מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו, יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כ"ט, א').

חכמינו זכרונם לברכה אמרו: "בארבעת פרקים העולם נידון. בפסח על התבואה; בעצרת על פירות האילן; בראש-השנה - כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון; ובחג הסוכות - נידונים על המים" (ראש השנה, פרק א', משנה ב').

החודש שלפני ראש השנה נקרא אלול (ראשי תיבות: אני לדודי ודודי לי) והוא חודש של חשבון הנפש. בישיבות של "בעלי מוסר" מייחסים את האמרה "אגאנץ יאר אלול און אלול איז פארט אלול" (כלומר כל השנה צריכה להיות כמו החודש אלול, אבל אלול הוא סוף סוף - אלול) לרבי ישראל סלנטר (ליפקין) ז"ל (1810-1883), מייסדה של תנועת המוסר אשר הטביעה את חותמה על רוב הישיבות הליטאיות.

בראשית חודש אלול מתחילים לתקוע בשופר בתפילת שחרית, כדי לעורר את העם לתשובה ולחשבון נפש. כמו ששואל הנביא: "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו ?"

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה: "אף על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב - רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושונים כל שנתם בהבל וריק, אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".

לא תרועת מלחמה

ייחודו של ראש השנה הוא בתקיעת השופר לפני תחילת מוסף ובתפילת הש"ץ של מוסף. בימי קדם היו תוקעים בתפילת שחרית. על כך מסופר בירושלמי, מסכת ראש השנה: מאי שנא תפילת הלל שאומרים בתפילת שחרית, משום שזריזים מקדימים למצוות. אז מפני מה שינו ותוקעים במוסף? - על כך מסופר שם: פעם אחת תקעו בראשונה (תפילת שחרית) והיו השונאים סבורים שמא עליהם הם הולכים למלחמה, ועמדו על היהודים והרגום כי חשבו שהתקיעה היא אות למרד. לכן העבירו את התקיעות לתפילת מוסף שהתפללו בשעה יותר מאוחרת, כי כאשר ראו הרומים שמתפללים וקוראים בתורה וחוזרים ומתפללים מוסף, ואחר כך תוקעים, אמרו כי היהודים בחוקותיהם ובתורתם הם עוסקים וזו מצוותן לתקוע, ואין זו תרועת מלחמה.

על ראש השנה והתקיעות הביעו רבים וטובים את דעתם. נביא כמה מדבריהם של אחדים שאינם משתייכים דווקא למחנה החרדי או הדתי, כגון הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני (ידידיה) שחי בין השנים 20 לפני ספירת הנוצרים ל-50 לספירה. פילון היה בן למשפחה מיוחסת ונאמנה לדת, שהיו לה קשרים עם בית הורדוס וחצר הקיסרות. הוא כותב, בין היתר, על התקיעות:

ביטוי למהפכה

ההיסטוריון, המבקר וחוקר הספרות העברית פרופסור יוסף קלוזנר ז"ל (1874-1958), קורא לראש השנה "יום התקומה הישראלית" ומתייחס לתקופת עזרא ונחמיה, שני גדולי האומה בדור ההוא, שנפגשים במפעל אחד - במפעל האדיר ביותר של קורות האמונה הישראלית. בין היתר כותב קלונזר:

דבש במקום עופרת

השופר היה גם סלע-מחלוקת קשה בין יהודים וערבים עד קום המדינה. כידוע, הפעילו הערבים לחץ על הבריטים ואלה אסרו את תקיעת השופר ליד הכותל המערבי.

על הטעם שלובשים בראש השנה וביום הכיפורים "קיטל" לבן יש סימוכין בתלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה ג'. נאמר שם: "נוהג בעולם, אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים, שאינו יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינו כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, יודעים שהקדוש ברוך הוא עושה להם ניסים".

יש סיפורים שונים ומשונים על ראש השנה וכל הכרוך ביום הדין הזה. בספר "אור צדיקים"

לסיפור זה יש גם מוסר השכל לבעלי-התשובה של דורנו שאינם ממיתים עצמם באוהלי תורה, אלא רצים לטלוויזיה ולעיתונות.

בדרכי יושר ונחת

הרב יעקב משה חרל"פ, שהיה ראש ישיבת "מרכז הרב", תלמידו וחברו של הרב אברהם יצחק דוד הכהן קוק ז"ל, רבה הראשי הראשון של ארץ-ישראל, כותב בספרו "מי מרום", חלק ו', על ענייני תשובה בראש השנה:
עד כאן דברי הרב חרל"פ ז"ל.

סיפורי האפיפיור היהודי

בראש השנה וביום הכיפורים מרבים להגיד פיוטים שחיברו אנשים בתקופות שונות, וכל פיוט ופיוט יש לו לפעמים משמעות ממה שקרה בדורו-הוא. למשל הפיוט "אל חנן נחלתו בנועם להשפר", המתחיל במילים אלו: "מלך אמון מאמריך מרחוק מצב שמך יתפאר בעדתך יתייצב", הנאמר ביום שני של ראש השנה בתפילת שחרית, שמחברו הוא שמעון בר' יצחק אלחנן, הוא רבנן שמעון הגדול (950-1020) שחי במאיינץ. לפי המסורת הוא היה אביו של האפיפיור הרומי אנקליטוס השני, שחי במאה ה-11 ושמו היהודי היה אלחנן בן שמעון הגדול ממאיינץ.

על פי המסורת, בעודו ילד נגנב בידי משרתת נוצרית והיא מסרה אותו לידי כמרים אשר הטבילוהו לנצרות והביאוהו לרומא. בגלל הכשרונות הבלתי רגילים שגילה, שקדו הכמרים ביותר על חינוכו. הוא קנה חוכמה, נעשה מלומד גדול והשתלם בשפות רבות עד שהגיע בסולם המעלות לדרגת קרדינל. אחר-כך נבחר לאפיפיור. בדרך מקרה נודע לו מוצאו היהודי, ואף נודע לו מי אביו. הואיל ורצה להכיר את אביו, שהיה מפורסם בעולם היהודי וגם מחוצה לו, הוציא בעורמה גזירת שמד על יהודי קהילת מאיינץ, מתוך תקווה שהקהילה תשלח אליו משלחת לביטול הגזירה, וודאי גם אביו יהיה בין חברי המשלחת כאחד ממנהיגי הקהילה. וכך היה. בשעה שהמשלחת התייצבה לפני האפיפיור מייד הכיר את אביו, ולאחר שנגמרה השיחה בינו לבין חברי המשלחת, הזמין את ר' שמעון (אביו) לשחק עימו שח-מט. במהלך המשחק התפתחה ביניהם שיחה על דא ועל הא, ולבסוף גילה האפיפיור לר' שמעון את זהותו, כי הוא היה בנו.

הדבר נגמר בכך, שהאפיפיור ביטל מיד את גזירת השמד, והוא עצמו ברח בסתר למאיינץ וחזר ליהדותו. לזכר מאורע זה חיבר האב, ר' שמעון הגדול, את הפיוט שבו נאמר, בין היתר: "אל חנן נחלתו בנועם להשפר. בשתי המילים הראשונות של הפיוט כלול שמו של האפיפיור לשעבר אלחנן.

יש מספר גרסאות על סיפור האפיפיור היהודי. גרסה אחת היא שמוצאו מספרד ונקרא בשם אנדרט, ומסופר עליו שכאשר העלילו עלילה על היהודים והיתה סכנה של פרעות, התערב האפיפיור היהודי ונאם לטובת היהודים ועל-ידי כך הרגיע את העם. למשלחת היהודית שבאה להודות לו על כך מסר "סליחה" שחיבר, שבראש החרוזים שלה היה קבוע שמו, וציווה להפיצה בקהילות ישראל.

על פי גרסה אחרת, סופו של האפיפיור היהודי אנקליטוס, בנו של רבי שמעון הגדול, היה כזה: כאשר נודע לו על מוצאו היהודי, הזמין אליו את אביו וגילה לו את זהותו ועלה על ראש מגדל והכריז על יהדותו ועל אפסות הנצרות ומייד הפיל את עצמו מראש המגדל ומת על קידוש השם. לזכרו חיבר אביו, ר' שמעון, את הפיוט "מלך אמון" שאומרים בראש השנה.

מעשה בפרה רעבה

ועוד סיפור ברוח הזמן על ראש השנה, שסיפר הרב ד"ר ש. ז. כהנא, לשעבר מנכ"ל משרד הדתות וראש "הוועדה להר ציון" בירושלים, עוסק בפרה גועה, שבגללה חיכה ציבור לרפתן, כדי שיוכל לשמוע קול שופר בהר ציון.



אך סיים הרב הממונה על הר ציון את סיפורו - והרפתן חזר, כולו נוהר משמחה. "עכשיו," אמר הרב כהנא לר' שבתאי, "יתקע מר בשופר".

כך זכה אותו רפתן, שהלך להאכיל את פרתו ולקיים את דברי חז"ל "אסור לו לאדם שיאכל עד שלא יתן מאכל לבהמתו" - שהכול המתינו לשובו ושמע את קול השופר של ברגן-בלזן ...