חג הסוכות ושמחת תורה

צרור מנהגים, אגדות וסיפורי מעשיות הקשורים בחג הסוכות, שהוא אחד משלושת הרגלים. כיצד ומדוע בירך רבי מרדכי על ... סוס במקום אתרוג מהודר, ומה היה סודם של הברזלים שגילו הילדים בין עפאי העץ בשכונה החרדית בירושלים

סוכות הוא חג מן המקרא: "בחמישה עשר ליום לחודש השביעי, באספכם את תבואת הארץ, תחוגו את חג השם, שבעת ימים, ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני השם אלוקיכם שבעת ימים. וחגתם אותו חג לשם שבעת ימים בשנה. חוקת עולם לדורותיכם בחודש השביעי תחוגו אותו. בסוכה תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני השם אלוקיכם" (ויקרא כ"ג ל"ט-מ"ג).

ועוד נאמר: "חג הסוכות תעשה לך שבעה ימים, באספך מגרנך ומיקבך: ושמחת בחגיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (ט"ז י"ג-י"ד).

מכאן אנו למדים שאחת המצוות העיקריות של חג הסוכות היא הישיבה בסוכה, והיא קשורה לעבר האומה, מן המדבר ועד חייה החקלאיים בארץ, ומצווה זו הטביעה את חותמה על החג כולו.

יש בחג זה גם נטילת ארבעת המינים: אתרוג, לולב, הדס וערבה, כנזכר לעיל, וכן ניסוך המים בשבעת ימי שמחת בית השואבה והקפות בשמחת תורה.

על שמחת בית השואבה מספרת האגדה, שחסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפני העם ואבוקות של אור בידיהם והיו אומרים לפניהם דברי שירה ותשבחות, והלוויים בכינורות ובנבלים ובמצילתיים ובחצוצרות ובכלי שיר. ועל כך נאמר, "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". ואמרו על רבי שמעון בן גמליאל, כשהיה שמח שמחת בית השואבה "היה נוטל שמונה אבוקות של אור בידו האחת וזורקן כלפי מעלה, זורק אחת ומקבל אחת. ואין אחת מהן נוגעת בחברתה".

חג הסוכות הוא אחד החגים שעליו נאמר בתורה: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני השם אלוקיך במקום אשר יבחר, בחג המצות, ובחג השבועות ובחג הסוכות, ולא יראה את פני השם ריקם. איש כמתנת ידו כברכת השם אלוקיך אשר נתן לך" (דברים ט"ז ט"ז-י"ז).

בחג הסוכות היו אבותינו מרבים לעלות לירושלים לחוג את החג ברוב עם, שהוא הדרת מלך. בסוכות שני אלמנטים עיקריים - ישיבה בסוכה ונטילת לולב (אתרוג). אנשים הקפידו ומקפידים על אתרוג הדר ומוכנים לשלם הון עבורו. מספרים על הרב מרדכי מנשביז, שכל ימיו היה חי בעוני ובדחיקות, בכל ימות השנה היה מסתפק באכילת פת במלח ומים במשורה, ולכבוד שבת היה קונה דג מלוח, אך למרות עוניו השתדל לצרף פרוטה לפרוטה כדי לקנות אתרוג נאה לסוכה.

סוס תמורת אתרוג

פעם נסע רבי מרדכי לעיר לקנות אתרוג מהודר לכבוד חג הסוכות. בדרך ראה אדם יושב ובוכה. הוא פנה אליו ושאלו, מפני מה אתה בוכה? אוי ואבוי לי, ענה האיש ועיניו זלגו דמעות. אני שואב מים מן הבארות שבשדה ומספקם לבני העיר, והנה בנוסעי עם עגלה מלאה חביות מים באה עלי צרה גדולה - הסוס נפל ומת. במה איפוא, אפרנס את בני ביתי? פתח רבי מרדכי את ארנקו והוציא את כל חסכונותיו שחסך למען קניית האתרוג המהודר, נתנם לשואב המים ואמר לו, לך וקנה לך סוס אחר.

רבי מרדכי חזר על עקבותיו בלי אתרוג ובלי כסף. כשנכנס לביתו האיר פניו לבני משפחתו וחסידיו. "ברוך השם שזימן לי השתא אתרוג מהודר לכבוד החג. כל יהודי יברך על אתרוג ואני אברך על ... סוס. אני שמח בחלקי שנפל בגורלי לקיים מצוות צדקה ...

פילון האלכסנדרוני כותב על חג הסוכות בין השאר:
על ישיבה בסוכות ישנם סיפורים שונים ומשונים, כי היא מצווה שהאדם נכנס בתוכה גופא. באגדה מסופר:

השאלה המפורסמת: מפני מה שואלים את הקושיה "מה נשתנה" בפסח ולא בסוכות? הרי גם בסוכות רואים שינוי בחיי החברה היהודית - הולכים לסוכה, עוזבים את הבית המפואר והולכים ל "מעברה" ובוודאי יש לשאול את הקושיה "מה נשתנה" אפילו יותר מאשר בפסח.

התשובה: בפסח רואה הילד דברים שהם בניגוד להווי היהודי. כל המשפחה מסובה לשולחן ערוך כל טוב ויושבים בשלווה ובמסובין כבני-חורין והכל מתנהל בסדר מופתי, ואז שואלים מהיכן להיהודים סדר ומנוחה ושלוה? הרי כל ימיהם הם מרודים ונרדפים.

כנגד זה בסוכות שרואים ועוזבים את הבית ועוקרים אל הסוכה, הרי זה בשביל הילד דבר טבעי ומובן, כי על כן, ידוע שהיהודים הם עם נודד, לעולם אינם בטוחים בחייהם ובממונם ובבתיהם. משום כך אין רואים בזה שום שינוי וחידוש ואין מתעוררת השאלה "מה נשתנה" - זה טבעי ומובן מאליו ...

האתרוג של הגאון מווילנה

ב. יואשזון (ב. יוסטמן), העיתונאי הידוע, מביא בספרו "מאוצרנו הישן" על חגים ומועדים את הסיפור הבא:

ישנם גם הלצות לחגים ובמיוחד ל "הושעא רבה". המפורסמת היא שיהודי אחד, שהיה מכה את אשתו כל יום, רחמנא ליצלן, ביקש ממנה שתבשל לו קרעפלאך מדי יום ביומו. האשה, שהתרגלה למכות וחבטות, שאלה אותו, למה מגיע לך פרס עבור המכות? על כך ענה לה: שלוש פעמים בשנה אוכלים קרעפלאך ואלה הם שנהוגה בהם הכאה וחבטה: ערב יום הכיפורים - מקבלים מלקות; הושענא רבה - חובטים בערבות; פורים - מכים את המן. ואילו אני שמכה אותך כל יום, בוודאי מגיע לי קרעפלאך.

על ארבעה המינים שבחג הסוכות נאמר במדרש: ואף על פי שאין שואלים על הגשמים בחג בשביל מצות הסוכה, אף על פי כן ישראל רומזים לפני הקדוש ברוך הוא, שיתן להם גשמים, מפני שהוא עונת גשמים ועונת הזריעה. ומרצים לפניו בלולב, אתרוג, הדס וערבה, כי ארבע המינים הללו גדלים על מים. ומתחננים לפניו כל שבעת ימי החג ומבקשים מלפניו לרחם על הארץ ולתת גשמים בעיתם.

לעוור את עיני השטן

בתלמוד מסופר על אחד מאמוראי בבל, שהיה נוהג לנענע בהולכה ובהבאה את הלולב ואת האתרוג והיה אומר בשעת מעשה: "דין גירא בעיניה דשטנא", כלומר: זהו חץ בעיני השטן. על ידי מצוות לולב מסתנוורים עיני השטן ואינו יכול לקטרג על ישראל. כדי למנוע את עצירת הגשמים ועל סמך הדעות הללו שרווחו בארץ ובגולה נתקבל כנראה המנהג לנענע שלוש פעמים את הלולב בהולכה ובהבאה גם כשמברכים על "נטילת לולב" וכן מנענים במקצת גם בשעת ההקפות.

בקשת הגשם תופסת מקום נכבד בתפילות של הושענא רבה, בניגוד לתפילות הושענא של כל שאר ימות החג, שאין בהן שום מוטיב של בקשה על הגשם. הטעם: כי אין לבקש ירידת הגשם באמצע החג, שכן ירידת הגשם עלולה לבטל את הישיבה בסוכה, ואילו ביום האחרון של ישיבה בסוכה, דהיינו הושענא רבה, נזכר עניין הגשם בשתיים מתוך שבע ההושענות הנאמרות, והואיל והחג מתקרב לסיומו ואין פחד שהגשם יפריע לישיבה בסוכה.

הושענא רבה נחשב גם כיום גמר הדין, בו גם נחתם גזר דינם של עמים, ובו נגמר דינם של בני אדם לאותה השנה. ומאחר שהושענא רבה נחשב ליום גמר הדין, נתקבלו בו מספר מנהגים הנהוגים ביום כיפור. הבולט ביניהם ביותר הוא להיות ערים כל הלילה, בדומה לליל יום הכיפורים, לעסוק בו בתורה בתפילה ובתחנונים כדי לעורר את הלבבות לתשובה ולחרטה על עוונותיהם וקבלה לא לחטוא להבא.

בשמיני עצרת מתחילים בהזכרת הגשמים בתפילת "מוסף" ומתחילים לומר: "משיב הרוח ומוריד הגשם", וממשיכים לומר עד היום הראשון של פסח. לאחר חורבן הבית חלו שינויים בתפילת הגשמים של שמיני עצרת. אז הסתפקו באזכרת הגשמים ולא בבקשה של הורדה מיידית, וזאת מתוך התחשבות בעולי הרגל שיוכלו להגיע לביתם לפני רדת הגשמים. לאחר חורבן הבית תיקנו תפילות ארוכות לגשם ביום שמיני עצרת, כפי שמובא במחזור של חג הסוכות.

ברזלים סביב גזע העץ

ונסיים רשימה זו בסיפור פיקנטי ירושלמי, אקטואלי ומשעשע, שקרה בשכונה חרדית בירושלים. כידוע, מכשיר הטלוויזיה הוא בבחינת מוקצה מחמת מיאוס ואיסור "טומאה ותועבה" והוא בחזקת "בל ייראה ובל יימצא" בבתי העדה החרדית ו "נטורי קרתא", וכל שעובר על "לאו" זה, הוא בבחינת "פורץ גדר ינשכנו נחש" ודמו בראשו.

לפני כמה שנים, לקראת חג הסוכות פשטו ילדי השכונות החרדיות על עצי השכונות החרדיות על עצי השכונות כדי לגזום ענפים לצורך כיסוי הסוכה. והנה בשכונה החרדית "בית ישראל" קרה מקרה "לא טהור". סמוך ל "שטיבלאך" עמד עץ בעל גזע עבה וענפיו מרובים ועבותים. עץ זה, עתיק היומין, נועד על ידי ילדי השכונה לגיזום ענפיו לסכך הסוכות.

הזאטוטים עמלו קשות, גזמו וגזמו, עד שהגיעו לגזע העץ. הם הופתעו בראותם איזה ברזלים משונים מסתתרים סביב גזע העץ. חשבו כי הערבים טמנו פצצה. הם לא נגעו בברזלים והזעיקו את ה "קמ"ץ" של החרדים שבשכונה. הקמ"ץ קבע כי אין זו פצצה כי אם אנטנה של טלוויזיה, רחמנא ליצלן, טומאה מוסתרת מעין רואים ...

חוט האנטנה הוביל לביתו של אחד מנכבדי השכונה, ששימש גבאי ה "שטיבלאך". ורק מצוות הסוכה היא שגילתה את התועבה, כמו שנאמר: "מצווה גוררת מצווה".

האיש בא על עונשו והדבר פורסם ברבים בכרוז שהודבק על קירות בתי השכונה ובתי הכנסת וה "שטיבלאך", למען "יישמעון וייראון" ...