תולדות החינוך בישראל

בשני הכרכים של ספרו דן צבי שרפשטיין בתולדות החינוך היהודי במשך של מאה וחמישים השנים האחרונות, ועליו שהוא מורה ועוסק בעניני חינוך זה יותר מארבעים שנה בארצות הברית וקודם לכן כעשר שנים בגליציה.

הכרך הראשון פותח בתולדות החינוך המסורתי, החדר והישיבה החל משנת 1789 וגומר את הכרך עם שנת 1914, היא שנת פרוץ מלחמת העולם הראשונה שגרמה למשבר גדול גם בחינוך היהודי. נכללות בכרך זה: צרפת, גרמניה, אוסטריה, איטליה, הארצות הסקנדינביות, רומניה, הונגריה, פולין ורוסיה. בחלק השני דן המחבר בתולדות החינוך היהודי במאה העשרים בארצות: רוסיה, פולין, ארצות מזרח אירופה, ארצות הבלקן ואמריקה הדרומית, שבהן חל שינוי ניכר בחינוך היהודי. הכרך השני מסתיים בחורבנה של יהדות אירופה ומערכות החינוך שבה.

דווקא הארץ שבה חי המחבר זה יותר מארבעים שנה כאיש ההוראה והחינוך, היא ארצות הברית לא נכללה בספר זה אף על פי שבאמריקה חלה התפתחות רבת-ממדים בחינוך היהודי וזכה אפילו לאוטונומיה מסוימת ולבתי ספר גבוהים יהודיים אוטונומיים כמו ישיבת ר' יצחק אלחנן, ישיבה יוניברסיטי ובית המדרש הגבוה של שכטר ועוד. כן לא נזכרו תולדות החינוך בארץ ישראל, ולא בא לידי ביטוי בספר זה אעפ"י שהמחבר ביקר חמש פעמים בארץ ישראל ונפגש עם כל נושאי עול החינוך במקום.

שני הכרכים (762 עמ') מכילים חומר חשוב ועשיר על החינוך בתקופה זו וכן נכתבו בשפה קלה ושוטפת, הוא גם ספר היסטוריה חשוב וכן ישמש כמצבת זכרון לקהילות הקודש שנחרבו ואינן. המחבר מקדיש חלק גדול מספרו למאות הישיבות שהיו קיימות בארצות הנזכרות, בעיקר ברוסיה, פולין וליטא, ומונה אותן בשמותיהן, מספר התלמידים ושיטות הלימוד מהחדר הישן עד החינוך המודרני, "תרבות" שרשתה היתה פרושה בעיקר בפולין וליטא וארצות אחרות תחת שמות שונים, שחלק גדול להצלחתם יש לזקוף על חשבונו של זאב ז'בוטינסקי ז"ל.

מחבר הספר נקט שיטה ברורה ואוביקטיבית בתארו את כל זרמי החינוך שהיו אז ברחוב היהודי, ללא הבדל השקפה ומפלגה, הן של הציונים, אגודת-ישראל, ציש"א ובונד. כמובן כי המקורות שהמחבר מסתמך עליהם בספרו הם דינים חשבונות שפורסמו על ידי המפלגות שנהלו וכוונו את החינוך באותם הימים, וכן מן העתונות, ירחונים, וספרים שדנו בחינוך היהודי, על כן לפעמים חסר בספר זה פרט זה או אחר, לדוגמא: לא נזכר בספר כי הרב הגאון ר' משה סולובייצ'יק זצ"ל, אבי של הרב סולובייצ'יק מבוסטון עמד בראש בית המדרש למורים של ה- "מזרחי" "תחכמוני" בורשה. כן לא הובא כי הרב סולובייצ'יק אנוס היה לעזוב את "תחכמוני" ולעבור לניו-יורק לישיבת ר' יצחק אלחנן על שסרב לתת לגומרי בית המדרש "תחכמוני" את ה- "סמיכה" ולהעניק להם תואר "רב" כי לפי דעתו לא היה ב-"תחכמוני" חומר הראוי לשמש ברבנות.

כמו כן לא הוזכרו כמה ישיבות בפולין ואחת מהן היא ישיבת סמיטיץ Semiatice שנוסדה בשנת תרפ"ה על ידי רב דמתא הרב א. י. רמיגלסקי זצ"ל, מראשי המזרחי ורב ידוע, אחרי שהישיבה שהיתה קיימת בעיר זו ושהייתה שייכת לזרם ה- "נובורדקואים" היתה נאלצת לעזוב את סמיטיץ ולעבור לפינסק. ישיבה זו של הרב רמיגלסקי היתה קיימת רק שנתיים ולא היתה מקובלת על חוגי "ועד הישיבות" אשר בוילנה שבראשו עמדו אנשי "אגודת ישראל".
כשמהחבר דן על החינוך היהודי בלטביה, אינו מזכיר את הגימנסיה המפורסמת של "אגודת ישראל" בריגה שבראשה עמד הרב יואל ברנצ'יק זצ"ל. כן אינו מביא את הישיבות בלטביה, כגון הישיבה הגדולה בריגה שבראשה עמד הרב מנחם מנדל זק הי"ד רבה הראשי של ריגה ורשת הישיבות של "נובוהרדוק" בדוינסק, ליבו, רזיצה ועוד. הן היו קיימות עד השמדת יהדות לטביה על ידי הצורר.

ישנם גם ליקויים קטנים כגון: שמו של ראש ישיבת מיר החי איתנו בירושלים הוא אליעזר יהודה פינקל ולא אליעזר דוד ככתוב בספר. שני החלקים של תולדות החינוך בישראל הוא נכס חשוב יקר גם לדורות הבאים, ועבודה ענקית השקיע המחבר בספר זה. ניכרת גם החיבה של הזה למעלה מחמישים שנה, כי אחרת לא תתואר עבודת נמלים זו.

רבים מקווים שהמחבר יפרסם בקרוב את הכרך על תולדות החינוך בארצות-הברית, קנדה, דרום אפריקה וארץ-ישראל ויתר הארצות שלא נכללו בספר זה - וישלים בכך את המערכה כולה.

*) הוצאת ראובן מס - ירושלים