יש גם יהדות אחרת [20/12/1993] - נח זבולוני - רנ"ז

הרב ד"ר יצחק רפאל ליקט עשרות מקורות הלכתיים על היתרים וקנאות לקולא, העומדים בניגוד למגמת ההמרה וההקצנה של החוגים הדתיים והחרדיים בימינו ^{[ * ]}

ההקצנה בדת ובהלכה, שחלה בחוגים הציונים הדתיים, קרי מפד"ל, המתחרים עם "אגודת ישראל" ו "העדה החרדית" בירושלים בדת ועם הימין הקיצוני בלאומיות, "זכתה" לתגובה שפורסמה בירחון הדתי ציוני "סיני", היוצא לאור מטעם הוצאת "מוסד הרב קוק" בירושלים, בעריכתו של הרב ד"ר יצחק רפאל, לשעבר שר הדתות בממשלת ישראל.

בכרך קי"א - חדשים שבט אדר תשנ"ג של "סיני" המופיע מזה 56 שנה רצופות, פרסם יהודה הראל רשימה תחת הכותרת "קנאות להלכה". יהודה הראל, הצולל בים התלמוד ומפרשיו, העלה בחכתו מקורות של קנאות לקולא, כלומר לקרב ולא לרחק. הראל מחפש את הסיבות לקנאות דתית לחומרה בדורנו. הוא עומד על כך שישנה קנאות להלכה לחומרה בדורנו בעיקר אצל הדור הצעיר, חניכי ישיבות מסוימות שאינו נוקט בשמן, שבאה לידי גילוי בכמה מישורים. לדעתו רצון הכפייה שמבטאת קנאות זו אינו בוחל בנקיטת אמצעים, וכל דרך כשרה כדי להגיע למטרתו.

אחת הסיבות לקנאות זו היא "להיטיב לאחרים", הסוטים מדרך התורה ומגיעים לדרך לא דרך אשר סופה מי ישורנו, סובר יהודה הראל. במקום הסברה ושכנוע, במקום אהבת הבריות וקירובם לתורה, הולכת ונוצרת אווירה של דחייה ושנאה, ובמקום לקרב נמצאים מרחקים.

יהודה הראל מנסה להציג קנאות זו של דורנו מול אופיה של הקנאות במקורות חז"ל והספרות הרבנית, פרשנים ופוסקים של דורות אחרונים. הוא מביא לא פחות מ-31 מקרים בתלמוד ובפוסקים, כדי להראות כי הקנאות להלכה בדורות ראשונים באה לידי ביטוי בפסיקה לא רק לחומרה אלא גם לקולא. קנאות מתבטאת גם בכך שאם פוסק מוסמך מסוים פסק מה שפסק, יהא אפילו לקולא, הריהו קנאי לקיום פסיקתו, וכל סטייה לחומרה נחשבת ליוהרה.

כסימוכין לדבריו הוא מביא כמה עובדות על גדולי התורה והפוסקים מדורנו ומדורות קודמים. מספרים על שיחה שהיתה לרב יהודה לייב מימון (פישמן), מראשי המזרחי ושר הדתות הראשון בממשלת ישראל, עם גדול הפוסקים בזמנו, הרב שלום מרדכי שבדרון, רבה של ברזאן גליציה. השיחה נסבה על תגובת רבנים על ההתרים הרבים של הרב מיימון. בעניין זה ציטט הרב שבדרון את המאמר התלמודי (ברכות כ"ח), כי רבי יוחנן בן זכאי בירך את תלמידיו ואמר: "יהא רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". והרי תמוה הדבר, וכי תלמידי יוחנן בן זכאי נזקקו לברכה כזו? אמר הרב שבדרון: "יש רב בידו להתיר על סמך הגמרא או פוסקים ובכל זאת אין הוא פוסק להתיר מחמת אימת חבריו הרבנים. לכך ברכם רבי יוחנן בן זכאי, לפחות שיהא עליכם מורא שמים כמורא בשר ודם".

סיפור נוסף שמביא הראל הוא על רבי ישעיה דטראני, שכותב בספרו "המכריע" : "נפלאתי מאוד על רבני צרפת הקדושים, שכל דרכם להחמיר, וכל מה שיש להם להחמיר על ראיה קלה, והלא זה אבוד ממון בידים בלי שום טעם ומסמך" ...

ודוגמה אחרת: "אין עושים את הפסח בקבוצה שכולה גרים, לפי שיבואו להחמיר יותר מדי ויביאו קדשים לבית הפסול (פסחים צ"א ע"ב). המדובר בקורבן פסח, ורש"י מבאר: "משום שאינן בני תורה יחמירו עליו לדקדק ויפסילוהו על חנם". ועל כך נאמר: קשים גרים לישראל כספחת, מפני שהם מדקדקים במצוות.

החשש של יהורה חוזר בש"ס מספר פעמים כלפי מי שרוצה להחמיר על עצמו: "חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשונה ועד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה". כלומר: בלילה הראשון לאחר החופה, לפי שאינו יכול לכוון דעתו בקריאת שמע. במסכת ברכות ט"ז וי"ז נאמר: "ואם רצה לקרוא קורא", ואילו דעתו של רבי שמעון בן גמליאל היא: "לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול", שאין זה אלא גאווה ויוהרה.

הערות: * המקורות נאספו ע"י יהודה הראל, ולא ע"י ד"ר יצחק רפאל, עורך הירחון. נראה שהטעות פה היא של עורך המדור.

מקור הכתבה

[המקור כפי שנשלח ע"י נח זבולוני]

ההקצנה בדת ובהלכה שחלה בחוגים הציונים הדתיים קרי מפד"ל, המתחרים עם "אגודת ישראל" ו "העדה החרדית" בירושלים בדת, ועם הימין הקיצוני בלאומיות, "זכתה" לתגובה שפורסמה בירחון הדתי ציוני לאומי "סיני" היוצא לאור מטעם הוצאת "מוסד הרב קוק" בירושלים בעריכתו של הרב ד"ר יצחק רפאל לשעבר שר הדתות בממשלת ישראל.

בכרך קי"א - חדשים שבט אדר תשנ"ג, של "סיני" המופיע מזה 56 שנה רצופות, פרסם יהודה הראל רשימה תחת הכותרת "קנאות להלכה". יהודה הראל הצולל בים התלמוד ומפרשיו, העלה בחכתו מקורות על קנאות לקולא, כלומר לקרב ולא לרחק. הראל מחפש את הסיבות לקנאות דתית לחומרא בדורנו, והוא עומד על העובדה שישנה קנאות להלכה לחומרה בדורנו בעיקר אצל הדור הצעיר, חניכי ישיבות מסויימות, מבלי לנקוב בשמן ... קנאות הבאה לידי גילוי בכמה מישורים. קנאות קיצונית לחומרה, אם מתוך חוסר סובלנות והרצון לכוף "הר כגיגית" על כל מי שאינו אמון על מסגרת חיים דתיים. לדעתו רצון הכפייה אינו בוחל בנקיטת אמצעים וכל דרך כשרה כדי להגיע למטרתו. במלים פשוטות: המטרה מקדשת את האמצעים ...

ישנה סיבה נוספת והיא "להיטיב לאחרים" סוטים מדרך התורה ומגיעים לדרך לא דרך אשר סופה מי ישורנו ... סובר יהודה הראל. במקום הסברה ושכנוע, במקום אהבת הבריות וקירוב לתורה, הולכת ונוצרת אוירה של דחיה ושנאה ובמקום לקרב נמצאים מרחקים.

דברים כדורבנות, יהודה הראל מנסה להציג קנאות זו של דורנו אנו, מול אופיה של הקנאות במקורות חז"ל (חכמינו זכרונם לברכה), וספרות רבנית, פרנשים ופוסקים של אחרונים.

יהודה הראל מביא לא פחות מ-31 מקרים בתלמוד ובפוסקים כי הקנאות להלכה בדורות ראשונים באה לידי ביטוי בפסיקה לא רק לחומרה אלא גם לקולה. וקנאות מתבטאת גם בזה שאם פוסק מסויים מוסמך פסק מה שפסק יהיה אפילו לקולא, הריהו קנאי לכך שכך יעשו וכל סטיה לחומרא נחשבת ליוהרא (גאווה) ונוסף לכך, שאם המחמיר על עצמו עושה זאת בפרהסיא יאמרו כי אין הלכה קבועה אלא כל אחד ואחד מחמיר על עצמו, וכרצונו.

כסימוכין לדבריו הוא מביא כמה עובדות מגדולי התורה וגדולי הפוסקים מדורנו ומדורות קודמים. מספרים על שיחה שהיתה לרב יהודה לייב מיימון (פישמן) מראשי המזרחי ושר הדתות הראשון בממשלת ישראל, עם גדול הפוסקים בזמנו הרב שלום מרדכי שבדרון רבה של ברזאן גליציה. השיחה נסבה על תגובת רבנים על ההיתרים שלו שהיה גורס "כח דהיתירא עדיף" (ברכות ס א'), על כך אמר הרב שבדרון הרי גמרא מפורשת (ברכות כ"ח), כי רבי יוחנן בן זכאי בירך את תלמידיו ואמר: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" והרי תמוה הדבר, כי תלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי נזקקו לברכה כזו? אלא אמר הרב שבדרון: "יש רב בידו להתיר על סמך הגמרא או הפוסקים ובכל זאת אין הוא פוסק להתיר מחמת אימת חבריו הרבנים, לכן ברכם רבי יוחנן בן זכאי לפחות שיהא עליכם מורא שמים כמורא בשר ודם ... ועל כגון זה נאמר: "לא תגורו מפני איש" ...

ומהמתים אל החיים. יבדל לאורך ימים ושנים הרב עובדיה יוסף שאמר: "גדול הנהנה מיגיעת כפיו יותר מירא שמים. כי ירא שמים כשיש לו ספק בהלכה הריהו מחמיר בעצמו ואינו נכנס לברר את ההלכה. ואולם זה אשר יגיעו בתורה לעסוקי שמועתא למצות את ההלכה לאמיתה של תורה, הוא נהנה מיגיעו ... כי כאשר נתברר לו שהדין לקולא, הריהו נהנה גם בעולם הזה. ועליו נאמר: אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא ...".

רבי ישעיה דטראני בעל ספר תוספות רי"ד (רבי ישעיה דטרני), בספרו "המכריע" כותב: "נפלאתי מאוד על רבני צרפת הקדושים שכל דרכם להחמיר וכל מה שיש להם להחמיר על ראיה קלה, והלא זה אבוד ממון בידים בלי שום טעם ומסמך" ...

נביא כמה מן הקולות: "אין עושין את הפסח בקבוצה שכולה גרים, לפי שיבואו להחמיר יותר מדי ויביאו קדשים לבית הפסול (פסחים צ"א ע"ב), המדבור בקרבן פסח ושם רש"י מבאר: "משום שאינן בני תורה יחמירו עליו לדקדק ויפסלוהו על חינם". ועל כך נאמר: "קשים גרים לישראל כספחת מפני שהם מדקדקים במצוות" ...

ועוד לעניין תפילת ערבית, ישנה מחלוקת אם היא רשות או חובה. רבי יהושע אומר רשות והוא עקבי בדעתו עד כדי שהתהווה קרע בינו לבין הנשיא רבן גמליאל שגרס חובה (ברכות כ"ז ע"ב - עיין שם). החשש של יהורא (גאווה), חוזר בש"ס מספר פעמים כלפי מי שרוצה להחמיר על עצמו כדתנו: "חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשונה ועד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה", כלומר: בלילה הראשון לאחר החופה, לפי שאינו יכול לכוון דעתו בקריאת שמע. ושם נאמר במסכת ברכות ט"ז וי"ז, ואם רצה לקרוא קורא. ואילו דעתו של רבי שמעון בן גמליאל היא: "לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול" שאין זה אלא גאווה ויוהרא שמראה בעצמו שיכול לכוון לבו אם לא שהוחזק חכם וחסיד לרבים.

לעניין תענית על גשמים: אם הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים מתחילין תלמידי חכמים בלבד להתענות שני חמישי ושני, וכל התלמידים ראויים לכך" (רמב"ם תעניות פרק ג' הלכה א') אבל לא כל אחד מן העם, כמו שנאמר בתענית: "תנו רבנן לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה (התלמידים עושים עצמם), דברי רבי מאיר. רבי יוסי חולק ואומר עשה וזכור לטוב (תענית דף יוד ע"ב).

לא יניח תפילין של רבינו תם רק מי שמוחזק בחסידות (הבית יוסף אורח חיים ל"ד, ל"ה)לא ינהג עצמו באבילות על חורבן הבית אלא בימים המיוחדים לכך והם מי"ז תמוז עד תשעה באב ... המחזה כיוהרא (בבא קמא נ"ט ע"ב).

"אל תצדק הרבה" אמר קוהלת, כי צדקות יתירה חשודה אצל חז"ל ומכאן הסתייגותם מנדרים, מגזירות ומקנאות לאשה. בנדרים אמרו: הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו הקריב קרבן - אלא עליו לשאול מיד על נדרו (נדרים כ"ב עמוד א'). לגבי נזיר אמרו: כי נקרא חוטא, די לך במה שאסר תורה (נזיר דף יוד), ולעניין המקנא לאשתו אמרו: אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח, מהו רוח, רבנו אמרי רוח טומאה (סוטה ג' א') כלומר הדברים אמורים כאשר הבעל אינו נוהג בעצמו כשורה ...

הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח (חולין ק"ו א') לבד מליל הסדר של פסח שנוטלין ידים לכרפס, לפי הפוסקים כדי להרבות בטקס והילדים ישראלו מה נשתנה ... ועוד ועוד ...

כוח דהיתירא עדיף מובא שבע פעמים בש"ס ועל כך פירש רש"י: כאשר אדם מתיר הוא סומך על שמועתו וצריך להביא ראיה, אבל אסורא אדם יכול לה מיד בלי שום הנמקה וטעם ...

הערות על גירסת המקור: במקור מביא נח זבולוני דוגמאות רבות, שרק חלקן הובא בכתבה המודפסת, כנראה בגלל אילוצי מקום, וגם כנראה לאור אופיו התלמודי של המאמר המקורי. - אלי זבולוני