עולה בשמחתו על החגים כולם

הסוכה המוקמת לשבעת הימים היא סמל לנדידת עם ישראל במדבר ולמלכות ישראל, שאליה היו מכוונים געגועי האומה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק אומר, כי הסוכה היא גם סמל של שלום ומסתמך על הנאמר בתפילת "השכיבנו" : "ופרוס עלינו סוכת שלומך"

חג הסוכות במקרא הוא חג האסיף, כמו שנאמר:

עוד נאמר שם:

לפיכך מצווה כל איש בישראל לישב בסוכה ארעית שבעה ימים בחודש השביעי, הוא חודש תשרי.

למה מצווה זו ניתנה בחודש תשרי ולא בחודש ניסן שהוא זמן יציאת מצרים? התשובה: משום שבימות החמה אינו ניכר שהסוכה היא לשם מצווה, כי כך דרך בני-אדם לישב בסוכות מפני החום, מה שאין כן בתשרי, שכבר הגיעו ימות הגשמים, ואז כשיושבים בסוכה הרי זה ניכר, כי עושים את זה מפני ציווי אדוני לשם מצווה.

הסוכה המוקמת לשבעת הימים היא סמל לנדידת עם ישראל במדבר. כן היא משמשת סמל למלכות ישראל, שאליה היו מכוונים געגועי האומה, ומשום כך הנהיגו לומר בברכת המזון של חג הסוכות את הברכה: "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", כפי שנאמר בעמוס ט': "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת".

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935), הרב הראשי האשכנזי הראשון לארץ-ישראל, אומר, כי הסוכה היא גם סמל של שלום והוא מסתמך על הנאמר בתפילת "השכיבנו" שאנו מתפללים מדי ערב: "ופרוס עלינו סוכת שלומך". על כך אומר הרב את הדברים הבאים: "מצינו בסוכה שנשנו בה הלכות מיוחדות שמכשירות אותה לא רק כשאיננה בשלמותה, אלא גם כשחסרים בה חלקים גדולים - שתיים (מחיצות) כהלכתן ושלישית אפילו טפח".

והוא הדין, אומר הרב קוק, במידת השלום, שהוא כל-כך יקר וכל-כך חיוני, שגם אם לא ניתן להשיגו בשלמותו, ראוי להשתדל להשיגו גם בצורה חלקית, גם בצורה מקוטעת, ובלבד שיהיה שלום בין איש לרעהו ובין יחיד לציבור.

חג הסוכות תופס מקום מיוחד בין חגי ישראל והוא עולה בשמחתו על כולם כפי שנאמר במקרא: ושמחת בחגיך, והיית אך שמח, ושמחתם לפני אדוני אלוהיכם שבעת ימים. ואילו בחג הפסח לא מוזכרת במקרא המלה שמחה אפילו פעם אחת ובשבועות היא מוזכרת רק פעם אחת. הסיבה לכך היא שבפסח חוגגים את ראשית קציר התבואה ובשבועות את ביכורי פירות האילן, ואילו בחג הסוכות האסיף הוא במרכז הפולחן. חוגגים בו את גמר הקציר ואיסוף התבואה ועל כך השמחה.

הסוכה המצילה

על מצוות סוכה ועל הישיבה בה מתהלכים סיפורים שונים ומשונים. אחד מהם הוא הסיפור על "הסוכה המצילה". זהו סיפור על יהודי חרדי שגר בוורשה. יהודי אמיד, שנתן צדקה בעין יפה. הוא הקפיד שהסוכה שלו תהא מן ההדורות ביותר ולא חס על כספו ולא היה דבר יקר מדי בעיניו בשביל לקיים את מצוות הישיבה בסוכה. גם מהדר באתרוג ולולב היה, והחזיק את האתרוג בקופסה של זהב ואת נרתיק הלולב קשר בחוטים של זהב.

כאשר כבשו הנאצים את ורשה והגרמנים התחילו לשדוד את בתי היהודים, הוא ידע כי הוא יהיה הראשון לנפגעים והחל לחשוב איך להסתיר את הרכוש שלו, בעיקר כלי הכסף והזהב שבביתו, מעיניהם.

פעם ראה בחלומו את הסוכה שלו, עטורה ברוב פאר, שכאילו היתה מדברת אליו ואומרת: שים נא את חפציך יקרי הערך בתוכי ויינצלו, כי כך כתוב: "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר" (ישעיהו ד' ו').

כאשר התעורר משנתו זכר היטב את החלום ומיד העביר את כל הכלים היקרים לתוך סוכתו ונעל את דלתה. אך בטרם הספיק להעביר את כל אשר לו הקישו אנשי הגסטפו בדלת ונכנסו לבית. הם בדקו בכל החדרים, בחורים ובסדקים ובכל המחבואים, ולקחו מכל הבא ליד. כאשר עברו ליד דלת הסוכה הנעולה שאלו אנשי הגסטאפו מה נמצא שם. על כך ענה להם שזו סוכה שבה יושבים היהודים בראשית הסתיו, כמצוות התורה היהודית. עבר הראשון מחבורת הגסטפו על יד הדלת ובעט בה בכעס, וכן עשו יתר המרצחים הגרמנים. האיש לא פחד ולא רעד, וחיכה לבאות, משום שהאמין בחלום והיה בטוח כי הוא יתגשם וסוכתו תהיה למחסה ולהצלה לרכושו היקר.

הגרמנים יצאו עם השלל שלקחו מביתו, אבל כל מה שהיה בתוך הסוכה ניצל, וכאשר הגיע השמועה לשכניו הקרובים, הם הביאו את כל רכושם לסוכתו וגם רכושם ניצל. היהודי מכר את כל הרכוש שהיה בתוך הסוכה ועלה לארץ-ישראל.

האתרוג והדרו

על האתרוג אומרים כי הוא מסמל את העם היהודי. לכל פרי יש זמן ותנאים אקלימיים שבהם הוא יכול לפרוח ולגדול. ישנם פירות שגדלים אך ורק בזמן שהשמש מחממת וזורחת, וקור אין בכוחם לשאת, ויש פירות שגדלים רק בימות הקור, וכשמתגבר החום הם קמלים. האתרוג הוא הפרי היחיד שגדל על העץ שנה תמימה, בקיץ ובחורף, ויש בכוחו לשאת את כל תנאי האקלים, קור וחום, שלג וגשם. בדומה לפירות גם העמים. לכל עם יש מקום ותנאי גידול שלו. האתרוג הוא סמל היהודי הנודד הנצחי, האנוס לסבול בדרך נדודיו כל מיני שינויים וחילופים אקלימיים, והוא חי בכל מיני משטרים ומסתגל אל כל התנאים, אף הקשים ביותר.

בדרך הלצה מספרים על האתרוג שהוא מסמל גם את ההדר, אך רק כאשר משתמשים בו מתי מעט. כאשר משתמשים בו רבים הוא מאבד את ההדר שלו. מספרים על אחד מגדולי הרבנים שקהילה גדולה ומפורסמת רצתה למנות אותו לרב, אך הרב סירב בכל תוקף. כאשר נודע הדבר לאשתו היא התערבה בעניין וניסתה לשכנע אותו שיסכים לקבל משרה כבודה זו. הדבר היה לפני חג הסוכות והרב אמר לאשתו: את יודעת מה? אם תקני לי אתרוג מהודר אשקול בדבר ואולי אקבל את הכהונה.

האשה נסעה מיד לעיר הגדולה וקנתה לבעלה אתרוג מהודר כולו נוי ויופי. כשנודע בעיירה שיש לרב אתרוג מהודר, התחילו כולם לנהור אל ביתו כדי לברך על האתרוג. כבר ביום הראשון איבד האתרוג את הדרו ויופיו מרוב שימוש. הוא השחיר והתכסה בכתמים. פנה הרב אל רעייתו ואמר: את רואה, האתרוג הנאה והיפה הזה מאבד את כל הדרו כשידיה של קהילה שלמה ממשמשות בו.

חג המים

במוצאי יום טוב ראשון של סוכות מתחילים בשמחת בית השואבה, לציון שאיבת המים ממעיין השילוח שליד ירושלים לשם ניסוכם על גבי המזבח.

האגדה מתארת את התהלוכה היפה של שמחת בית השואבה בשלל צבעים מרכיבי עין. "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפני העם ואבוקות של אור בידיהם. והיו אומרים לפניהם דברי שירה ותשבחות, והלוויים בכינורות ובנבלים ובמצילתיים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר".

אמרו על רבן שמעון בן גמליאל שכשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אור בידו האחת וזורקן כלפי מעלה, זורק אחת ומקבל אחת, ואין אחת מהן נוגעת בחברתה. ממש אקרובט, בימינו היה בוודאי זוכה באליפות בספורט זה.

את תיאור השמחה מסיימת האגדה במשפט המפורסם: "מי שלא ראה את שמחת בית השואבה לא ראה שמחה בימיו".

בחג הסוכות היו אבותינו עולים לרגל לירושלים מכל קצווי הארץ והעולם. ללא דאגה השאירו את תבואתם באסמים בבטחם בהשגחת אדוני. ומספרת האגדה:

מצוות הערבה

בהושענא רבה מקיימים את מצוות הערבה. וכך מתואר מנהג זה במשנה:

הצדוקים התנגדו למצוות הערבה והתאמצו להפריע לביצועה עד כמה שאפשר, כפי שמסופר בתלמוד (סוכה מ"ד). "פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת והביאו מורביות (ענפים) של ערבה מערב שבת והניחום בעזרה. והכירו בהם הביתוסים ונטלום וכבשום תחת האבנים. למחר הכירו בהם עמי הארץ ושמטום מתחת האבנים והביאום הכהנים וזקפום בצדי המזבח, לפי שאין ביתוסים מודים שחיבוט ערבה דוחה שבת". בגלל התנגדותם של הצדוקים למצוות הערבה זכתה מצווה זו לפרסום גדול בקרב העם ולכן גם קבעו החכמים את המנהג של ההקפות.

בכל יום מששת ימי החג הראשונים היו מקיפים בלולביהם את המזבח וביום השביעי, הוא יום חיבוט הערבה, היו מקיפים אותו כשענפי הערבה מסביבו שבע פעמים. בשעת ההקפות היו אומרים "אנא אדוני הושיעה נא, אנא אדוני הצליחה נא" (תהילים קי"ה), ובשעת הקריאה ב "הלל" מנענעים בלולב. משמעות ההקפות היא לבקש מהשם יתברך שישלח את הגשם (המסומל על-ידי הערבה) בעיתו. משסיים העם את ההקפות חבטו הכוהנים את הערבה בקרקע בצדי המזבח, דבר זה שימש אות לילדים שנמצאו במקדש שהטקס הסתיים ואין עוד צורך בארבעת המינים, ומיד התינוקות שומטים את לולביהם ואוכלים אתרוגיהם.

מנהגי שמחת תורה

חג שמחת תורה זכה לכינוי של "שמיני עצרת" מפני שבאותו יום מסיימים את המחזור השנתי של קריאת התורה. לכבוד הסיום עורכים הקפות מסביב לבימות בית-הכנסת, חובקים ספרי תורה, שרים ורוקדים ומשתפים את הילדים כדי לחנכם לאהבת התורה ולמצוותיה.

הרב משה סופר (1762-1839), המכונה על שם ספרו "חתם סופר" - מגדולי הפוסקים במאה ה-19 ומנהיג האורתודוקסיה ההונגרית - הדגיש בדרשותיו את החובה לעלות לארץ-ישראל וכן חייב את ידיעת השפה העברית. ואכן בשנים 1830-1883 עלו בעידודו כמה קבוצות מתלמידיו לארץ.

מספרים על הרב משה סופר, כי התפרסם בכשרונותיו הגדולים כבר בהיותו ילד בן שש. פעם אחת, כאשר לא היו די ספרי תורה לכבד את כל הנכבדים בהקפה הראשונה, קם הרב של העיירה ואמר: קחו את משה'לי והקיפו עימו את הבמה וייחשב לכם כמקיפים עם ספר תורה, בהסתמך על הנאמר בתלמוד (מכות כ"ב ע"ב) - אמר רבא, כמה טפשים רוב בני-אדם שקמים בפני ספר תורה ולא קמים בפני אדם גדול (תלמיד חכם).

מנהג נאה נוהגים בשמחת תורה, להתחיל מחזור חדש של קריאת התורה מ "בראשית" מיד לאחר סיום המלים האחרונות בתורה "לעיני כל ישראל" שבסוף פרשת דברים. העולה לתורה לקריאת הפסוקים האחרונים נקרא "חתן תורה" והעולה אחריו לקריאת הפסוקים הראשונים של המחזור החדש בספר בראשית נקרא "חתן בראשית".

גם ילדים שטרם הגיעו למצוות, כלומר לפני גיל 13, שלא מעלים אותם לתורה בכל ימות השנה, מעלים בשמחת תורה. מעלים אותם בצוותא, פורשים טלית מעל ראשיהם כמו אפיריון של חופה, ואיש מבוגר עולה לתורה ומברך את ברכה התורה יחד עם הזאטוטים. עלייה זו נקראת "עם כל הנערים". לאחר שמסיימים את ברכת התורה מברך כל הקהל את הילדים בברכת יעקב לבנו יוסף (בראשית מ"ה): "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי, אברהם ויצחק, וישגו לרוב בקרב הארץ".

מבדיחות החג

מסופר שכנופייה של נוצרים ישועיים פנאטיים פרצה בליל שמחת תורה לפני כמה מאות שנים לבית-הכנסת הגדול בקרקוב, בשעה שעמדו בהקפה הרביעית, והרגה שם מאות יהודים. לזכר ההרוגים נהגו כל השנים בבית-כנסת זה לערוך רק שלוש הקפות ומחצה. במחצית ההקפה הרביעית היו חוזרים ומשיבים את ספרי התורה אל תוך ארון הקודש וכל המתפללים היו מתיישבים על הארץ כאבלים ואחד מן הקהל היה אומר את תפילת "יגדל אלוהים וישתבח" בניגון של "איכה" - כזכר ליהודים שנהרגו בבית-הכנסת על קידוש השם.

ומספרים גם בדיחה:

על "החפץ חיים" (הרב ישראל מאיר הכהן, 1838-1933), מגדולי הדור וגדולי הפוסקים שנוסף על גדלותו בתורה ובצדיקותו היה גם עניו גדול, מספרים, כי בשמונת ימי חג הסוכות היתה שוררת שמחה גדולה בבית מדרשו בראדין. רבי ישראל מאיר היה מצטרף לקהל השמחים ודורש מענייני דיומא. פעם אחת, בעיצומה של השמחה, כאשר התלמידים מקיפים את רבי ישראל מאיר ומרקדים לפניו, העז אחד מן החבורה והרים את רבו למעלה. רבי ישראל מאיר נזף קלות באותו התלמיד, אך מכיוון שהקפיד על שמירת כבודו של האדם הלך אצלו כעבור שעה קלה לפייסו ואמר לו בבת שחוק: "לא מן המידה לרומם אדם למעלה משיעור קומתו". כידוע, "החפץ חיים" היה נמוך קומה.

על המנהג של "חתן התורה", שמכבדים בו על-פי רוב את הגבירים של העיירה, כאלה שאינם לומדים ונוטלים ספר לידיהם רק לעיתים רחוקות, אמר מי שאמר: "גביר שכזה הוא חתן חסידי - הוא אינו מתראה שנה שלמה עם הכלה (התורה) ".

את האימרה הידועה "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל" מייחסים גם לספרי תורה שמקיפים עימם בשמחת תורה. יש ספר תורה שקוראים בו בכל יום שני וחמישי, יש ספר תורה שקוראים בו רק בשבת ובחגים, אבל יש גם ספר תורה שבכל ימות השנה הוא עומד בתוך ארון הקודש, דחוק לקרן זווית, ומוציאים אותו רק פעם אחת בשנה - בשמחת תורה, ועליו נאמר: הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל.