לכל אחד פורים (שני) משלו [15/03/1995] - נח זבולוני - רנ"ז

מנהג חג פורים השני נועד כדי לציין שמחה גדולה או נס, שנעשו לאדם או לקהילה. בשנות הגלות נוצרו עשרות "פורימים", שכאלה המבוססים על אגדות, סיפורים ומדרשים. נח זבולוני סוקר מעט מהחגים הללו, מקזבלנקה ועד אירופה

"כל המועדים יהיו בטלים, וימי הפורים לא יהיו בטלים לעולם, שנאמר: (אסתר ט' כ"ח) "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים" (מדרש שו"ת משלי, ט"ו) "ימי הפורים נשארים לכל הדורות לכל התקופות ולכל השנים, בכל שנה ושנה "מתגלה" פורים חדש, שמשמעותו לפי עניות דעתנו היא: בכל הדורות קם איזה המן הרוצה להשמיד את העם היהודי, ורווח והצלחה קמים ליהודים, ממקום, בצורה זו או אחרת. כי גם המצווה של "מחה תמחה את זכר עמלק", הציווי הוא לדורות, למרות שעמלק כלומר, העם העמלקי, כבר לא קיים אלא כפי שמסבירים עמלק, זה לא רק עם עמלק, זה שיטה, היטלר הוא עמלק, ודומים לו.

אירועים שבעקבותיהם קבעו בדורות חג פורים שני, הם רבים ושונים, ואנו נביא מספר של אירועים כאלה.

פורים שני

במשך הזמן נוספו עשרות רבים של ימי פורים של גולה ושל ארץ ישראל הנקראים "פורים שני", החל מבימי הביניים ועד "פורים היטלר", שנקבע בשנת 1943 (ב' בכסלו) בקזבלנקה מרוקו (!), לכל מאורע נכתבה מגילה, ככתבה וכלשונה, לפי ההלכה, מותר להוסיף חג, לאירוע שקרה לבני עיר, או איש פרטי, וכך פסק בעל ה "חיי אדם" (הרב אברהם דאנציג 1820-1748, בספר ההלכה שלו על דיני אורח חיים. נולד בעיר דאנציג ונפטר בעיר וילנא) בספרו "חיי אדם", כלל תקנה, סימן מ"א, נאמר: "מי שאירע לו נס וכל שכן בני עיר יכולים לתקן בהסכמה וחם עליהם וכל הבאים אחריהם לעשות אותו יום לפורים. ונראה לי שאותה סעודה שעושים בשביל הנס, היא סעודת מצווה".

פורים בא מהמלה פור, בפרסית: גורל, כמו שנאמר במגילת אסתר פרק ט' פסוקים כ"ד-כ"ו "כי המן בן המדתא האגגי צרר ליהודים, חשב על היהודים לאבדם והפיל פור, הוא הגורל להמם ולאבדם, וגו'. על כן קראו לימים האלה הפורים על שם הפור".

ה "פורים מצרים" קרה לפני כ-400 שנה בערך, ביום העשרים ושמונה לחודש אדר, לזכר התשועה וההצלה שנעשתה ליהודי מצרים. הפחה אחמד שיטאן שהיה אז מושלה של מצרים מטעם ממשלת תורכיה (תורגמה) רצה למרוד בממשלתו והתחיל להכביד את ידו על החוכר התכת המטבעות הממשלתיות, הנגיד ר' אברהם קשטרו ולהכריחו כי יטביע את המטבעות על שמו, של הפחה. ר' אברהם בהיותו נאמן לממשלת תורכיה סירב להיענות לדרישתו של הפחה שכוונתו הייתה גם להפליל את ר' אברהם ואת היהודים, והוא ברח לקושטא בירת תורכיה דאז, ומסר לשלטונות על דבר המרד. בממשלה החליטו להדיח את הפחה ממשרתו ולמנות אחר במקומו. אז, כאשר נודע לפחה על כוונת הממשלה הרים את נס המרד בגלוי והכריז על עצמו למלך מצרים.

אלף פרחי זהב

בשבתו על כסא מלכותו זכר את אשר עשה לו היהודי אברהם קשטרו ויבקש לשלוח יד בכל היהודים אשר במדינת מלכותו. על פי עצת אחד מיועציו הטיל על היהודים מס בסכום של מאות אלף פרחי זהב, סכום עצום ורב בימים ההם. הוא נתן להם ארכה רק לימים מעטים ואיים להשמיד ולהרוג את כל יהודי מצרים, אם לא יביאו את הסכום ליום המיועד. כמובן היהודים אחזו במעשי אבותיהם בידיהם וקראו לצום, לבכי ולמספד. יחד עם זה התאמצו היהודים לאסוף את הכסף שהוטל עליהם. אבל למרות כל המאמצים וכל ההשתדלויות שעשו, לא הצליחו לאסוף את כל הסכום, אלא רק חלק ממנו, עשרת אלפים פרחי זהב.

כאשר הביאו את הכסף למושל העריץ בשעה שזה היה מוכן ללכת את בית המרחץ, ציווה על שוטריו לשים את אלה שהביאו את הכסף במאסר ולהתכונן להשמיד ולהרוג את כל יהודי מצרים החוסים בצלו, לאחר שובו מבית המרחץ. אולם בינתיים קשר עליו הסגן הדחה ובהיותו יושב באמבטיה, התנפל עליו יחד עם אנשי חילו. הוא הצליח אמנם להימלט ולהסגר במצודתו, אבל בעזרת המושלים תושבי מצרים, הצליח סגן הפחה לתפסו וחרץ את דינו למיתה בכריתת הראש על ידי סייף. לזכרון התשועה שנעשתה ביום העשרים ושמונה לחודש אדר בשנת רפ"ד כלומר, לפני כארבע מאות שנה, נקבע היום ההוא ליהודי מצרים ליום משתה ושמחה וחג.

נס בוילנה

הזכרנו את פורים היטלר בקזאבלנקה.היה זה ב-ב' כסלו תש"ג (1943) יהודי קזבלנקה ניצלו מידי הנאצים, לזכר המאורע חוברה "מגילת היטלר" לקרא אותה בציבור באותו יום, מדי שנה בשנה, ולשלוח מנות איש לרעהו. במגילה נאמר בין היתר:

"להיות עושים את יום הישועה הזה בזמנו באחר עשר לנובמבר, בימים שנחו בהם היהודים מהמן והחודש שנהפך לנו מיגון לשמחה, לעשות בו יום משתה ושמחה ומתנות לאביונים. ארור היטלר, ארור מוסוליני, ארור טויו, ארור הימלר, ארור גורינג (גרינג) ארור גבלס, ארור הץ (הס) ארור דארקיי די פילפוא, ארורים כל הרשעים".

המגילה מתחילה במלים אלו:

"ויהיה בימי היטלר הצבע, הוא הקורפוראל המושל על כל גרמניה שבע עשרה מדינות, בימים ההם בעלות האכזר הזה על כסא ממשלתו אשר בברלין הבירה. "ונקמת אבותיו המן ועמלק יימח שמו שמם, זכר ועל לבוש חרטה, ראה ההתחלה ונסתמא לבסוף" אמר בלבו זקני נוצחו ממעוט חכמתם ואני איש דעה ומלא תבונה עצתי נכונה וזרועי חזקה ובזה אכבוש את כל העולם: ומה נתאוו על זה, דברי הסופר שאמר: גאווה מוטלת באשפה, כל הרוצה בא ונטלה משם, לקטה הרע הזה. ולימד לשונות לדבר ערמה ויגזים וישקר, בור כרה ויחפרהו וייפול בשחת עשה וגו'".

כנראה שבעל "חיי האדם" הרב אברהם דנציג שפסק שמותר להוסיף "פורים" שני בכל אירוע שקרה נס, את האירוע חזה על בשרו, היה זה בשנת תקס"ד ט"ז בכסלו תקס"ד, לפני 181 שנה בהתפוצצות אבק שריפה בעיר וילנה, נפלו בתים רבים והיו פגועים והרוגים , ביתו של בעל "חיי אדם" ניזק אשתו ובנו נפצעו, אולם קרבנות בנפש לא היו.

ולמען ספר נפלאות השם קבלתי עלי ועל זרעי, בלי נדר, יום ט"ו כסלו, אחר שהוא בלאו הכי במדינתו בהרבה קהילות, יום תענית, לחברא קדישא, גמילות חסדים, לעשותו יום כמעט חציו לשם ועל כל פנים ומי שיוכל יתענה ובלילה שלאחריו יתאספו יחד תיכף אחר תפילת מעריב וידליקו נרות כמו ביום טוב ולומר שיר הייחוד כולו בנעימה ובמתון שיר הכבוד בזמרה, ואחרי זה מזמורי תהלים. ואחרי זה לעשות סעודה ללומדי תורה, למי שאפשר וליתן צדקה וכו' " (חיי אדם הלכות מגילה כלל קנ"ה סימן מ"א).

גם בדמשק

גם הקראים קבעו פורים משלהם. היה זה בדמשק, אחד נכבדי הקראים מירושלים נאסר בדמשק בגלל עלילת שווא. המושל אמר לו באירוניה: משתבלינה עליך נעליך החדשות, אז תשוחרר מבית הסוהר, וראה זה קרה נס והנעלים בלו תוך זמן קצר, והירושלמי שוחרר, לזכר הנס קבעה הקהילה הקראית בירושלים ובדמשק, את יום שחרורו כחג פורים קראי, בהלל התשבחות ובשמחה ובהלל ובמשלוח מנות. כידוע, כי הקראים, בניגוד לשומרונים, למרות שאינם מכירים בתורה שבעל פה, הם חוגגים את חג הפורים שני ימים. כאמור ימי הפורים השונים חלים בכל החודשים, קרה שבמקום אחד חל פורים שכזה גם בל"ג בעומר, שניים פורימים על שם העיר, על שם בעל הנס ועל שם המקרה, כמו פורים.

שריפה שקרתה בעיר פאדובה בשנת תקנ"ה (1795). בי"א סיוון הייתה שריפה ענקית בעיר פאדובה ויהודי המקום ניצלו בנס ושמרו על המנהג וקראו ליום זה "פורים שפרה-פאדובה". מדי שנה בשנה ביום זה קבעו חג.

פורים שבתאי

גם פורים של שבתאים (שבתאי צבי) בט"ו בכסלו שנת ת"ח (1648), הכריז שבתי צבי על עצמו שהוא מלך המשיח אותו יום הוא קדוש אצל השבתאים ושרידיהם, ונקרא פורים של שבתי צבי.

היה גם פורים שלג. בתוניס קרה נס בשנת תרנ"א כ"ד בטבת (19 בינואר 1891) ירד שלג גדול במשך ימים שלמים וגרם נזקים כבדים לתושבי העיר ובגטו היהודי של תוניס לא ירד השלג ועל כן לזכר הנס קבעו אנשי המקום את היום הזה כ "פורים ג'דיד (חדש) או פורים אל תלג' (שלג)".

יש גם פורים בשם "פורים יוחסין" בירושלים. היה זה בשנת 1722, ט"ז באדר תפ"ב במשפחת מיוחס הגדולה בירושלים, ובערים אחרות בארץ ישראל ובחו"ל, קוראים במוצאי חג הפורים את "מגילת יוחסין" על נס שקרה לרבי רפאל מיוחס בכר שמואל, מחבר הספר "פרי האדמה", הרב נסע לבטל גזירת העריץ מושל ירושלים ולשחרר את היהודים מהמס הכבד בסך של 91 אלף גרוש סכום גדול בזמנו, בדרך התנפלו עליו שודדים ורצו לרצחו ולא יכלו לו. ולכן קיבל עליו בו ביום לעשות בכל שנה ושנה את יום ט"ז באדר ליום משתה ושמחה להלל לשבח ולפאר על הנסים ועל הנפלאות ועד הפורקן ועל התשואות אשר עשה קדוש ברוך הוא עמו אות לטובה ולכל יוצאי חלציו" (מתוך מגילת יוחסין, בהוצאת שמואל יום טוב מיוחס).

מאה פורימים

גם משפחת אלישר בירושלים עושה את ב' בניסן יום פורים שלה במשתה בשירה ובקריאת "מגילת פורים השניה" זכר לנס שקרה לראש משפחתם.

סופר וחוקר הפולקלור יהודי יום טוב לוינסקי (1973-1899) בספרו "ספר המועדים" מונה קרוב למאה פורימים שניים, שנקבעו במדינות ובערים מכל חלקי העולם אצל יהודי המקום. ונסיים את הרשימה על פורים בפורים לא כל כך שמחה, אבל בלי זה אי אפשר. על פורים בזמן השואה, סיפר ר' פנחס מנחם פיבלוביץ, ניצול השואה החי עמנו בחיפה. בזכרונות שלו על תקופת השואה בשם פורים.

פורים לנו מעונים ודווים, רעבים ומיואשים חזרו אנשי השיירה פעם לפנות ערב מן עבודת פרך הביתה כלומר לתוך מחנה העבודה מחנה המוות, והנה הפליט אחד מקרבם: חברים אל יאוש הרי יום מיומיים, פורים לנו, תאריך זה ליבה בקרבם לרגע קט זיק של תקוה בלבותיהם של העבדים הנרצעים, פורים הלא ישמש מאז ומתמיד, סמל למעשי נסים לישועת השם שתבוא הרף עין, בבוא מים עד נפש. קצב הצעדה שלנו התאושש לפתע, להשתאותם של המלווים הרודים בהם, וכולם חשו שעוד לא אבדה ולא פסה התקווה ואין לומר נואש. אחרי ארוחת הערב הזעומה טיפסו כולם על מצע הקרשים, אך איש לא עצם עין. זכרונות ימי הפורים מהבית בימים הטובים צפו מנבכי הנשמה וקרבו עור וגידין, גם לנגד עיניו עלו דמויות וחוויות מבית אבא, ולא חדל מלחלום בהקיץ על הטוב הצפון להם מקריאת המגילה כבימי הפורים בבית אבא הקשורים בחג הפורים.

שנאמר, משנכנס אדר מרבין בשמחה, טרטור הרעשנים המהממים את המן הרשע ואת עשרת בניו המרעים, ומעל לכל הסעודה הדשנה השופעת צהלה שמחה ורינה, כשכל בני המשפחה מתאספים בבית להסב בצוותא. מי יכול לתאר את השמחה את האורה שהציפה את ביתם בעת הסעודה את הריקודים הנלהבים ספוגי הדבקות. את הזמרה הרינה עד אור הבוקר, בבית המרווח מלא נרות ומנורות דלוקות על השולחן הערוך, מכל טוב מלא בקבוקי יין אדם ולבן ושלחן ערוך מכל טוב, מקרא המגילה בבית הכנסת או בשטיבל (בית כנסת של חסידים – נ.ז.) שרבים מהם הוזמנו לסעודת פורים ובילו בקיום המצווה כדת וכדין עד "חייב אדם לבסומי בפוריא" (חייב אדם לשתות בפורים) עד שלא ידע בין ארור המן לבין ברוך מרדכי,

והוא פנחס מנחם פיבלוביץ.

במחנה המוות

אסיר מחנה המוות מתאר ונזכר את ימי הנעורים בביתו שהתחפש, כחסיד מעוטר זקן שיבה, ונדחק בין מעגלי הרוקדים ולא חדל להפעיל את הרעשן שלו במלוא עצמתו, למחות את זרעו של המן, ושל עמלק, ואיש לא מחה בידו. על עבר קרוב זה מה הוא רחוק ממנו, מה מעורפל ומטושטש ונדמה לו, כי זה לא קרה מעולם ואינו אלא חלום תעתועים. הזייה שאין בה ממש מחשבות דומות הציקו גם ליתר האסירים היהודים במחנה המוות באותו ליל פורים. והנה לפתע קפץ אחד האסירים בלהט, מעל מצע הקרשים שלו ארצה, נעמד באמצע הצריף ופתח בנאום נרגש, שתמציתו לא תימחה מזכרונו וקרא: יהודים, אחים לצרה, היום פורים לנו, לזכר הנסים שנעשו לאבותינו בימות קדם, היושב בשמיים הציל אז את עמו מכלייה ושמד, והצר הצורר נפל בבור אשר כרה, כיום מונחת שוב על צווארנו חרב פיפיות, שונאי ישראל מתנכלים אלינו להכחידנו כליל. אל יבוא מורך בלבכם! גם המן בן זמננו, היטלר יימח שמו, ושל הנגררים אחריו, לא יוכלו לעם סגולה בו בחר אלוקים ונצח ישראל לא ישקר.פעמי הגאולה נשמעות כבר מרחוק ועוד נזכה לחזות נקם באויבי נפשנו, כשם שזכו אבותינו הקדמונים בשושן הבירה. חזקו ואמצו עם ישראל חי! אגלי זיעה הציפו את פניו של הנואם, כאילו ביצע עבודה מפרכת, שפתותיו רעדו עיניו בערו כלפידים. אך הנה לא יצא עוד מפיו, עם תום הנאום החוצב להבות אש, קפץ אסיר שני מעל גבי הקרשים, תפס עמדה לצדו של הנואם וגם הוא החרה החזיק אחריו דברי נחמה של קודמו. ברם הוא לא נשא נאום, אלא סלסל במתקפת ומתוך התעוררות עצומה את הברכות הנאמרות אחרי קריאת המגילה כמו הרב את ריבנו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו ... הנפרע לנו מצרינו ... ועוד ועוד.

לאחר זה, שבו שני האסירים האמיצים אל משכבם הקשה, ושקט רועם השתחרר צריף. כוס התנחומים השיבה את נפשם של האסירים הנכאות, והפיחה בקרבם, קורטוב של אמונה ותוחלת. אך כפית הנחת ותקווה לעתיד הייתה מהולה בחרדה לקראת הבאות. הרי לא נעלם מהם, שבמחיצתם רוחשות בריות שפלות, שמרו את נפשותיהן לשטן, ואוזניהן כרויות לכל הגה והגה היוצא מפיהם של האסירים נגד הנאצים.

לא הסגירו

למחרת היום בא אשר יגורנו, הממונה על הצריף התפרץ לפנות בוקר פנימה בחמה שפוכה וצרח לעברם: כנופיה של יהודים ארורים! אתמול פטפטו במקום זה דברי בלע נגד השלטון ונגד היטלר. מי היו ארוכי הלשון? אם תסרבו לגלות את מספרי הפושעים, מרה תהיה אחריתכם. עד לפני רדת השחר איש מהם לא פצה את פיו, עיניו של הנבל התלהטו מכעס, והיו מזרות אש ואימה, וקולו הרעים: יהודים מטונפים וארורים, הריני נותן לכם ארכה של עשר דקות. דעו כי בנפשכם הדבר. עשר הדקות חלפו ולא נשמע דבר, הממונה צרח: לרוץ, המרוץ המטורף התחיל. מלאכי החבלה מנואצים הצליפו ללא רחם על ראשיהם וגביהם של הרצים וצרחו: חושו חוש, זרמי הדם הציפו את פניהם ואת הידיים, הברכיים כשלו וכולם חשו שעוד מעט ונקרסו תחתיהם. לא שמו לב למכאוביהם ורק אחת פחדו, פן יתמוטטו שני האסירים הנואמים ויודו על פשעם.... כדי להציל את כולם מאובדן. ואכן אחד מהם התקין עצמו לצאת מן השורה ולגלות את האמת, אולם שכניו הרגישו בכוונותיו ולחשו באוזניו ללא הרף לא לא לא החזק מעמד ואנו ערבים זה לזה.

נבצר לקבוע כמה זמן ארך המרוץ הסיוטי, לפי שכל רגע נדמה בעיניהם כנצח. הם רצו בשארית כוחותיהם בגרון ניחר וללא אויר לנשימה, הלשונות נשתרבבו החוצה, זרמי זיעה מהולים בדם ניגרו על הלחיים, אולם איש לא נכשל בלשונו ולא הסגיר את הפושעים ואכן גם אסירי מחנה המוות גרוס רוזן זכו לנס פורים. ליתר דיוק, לשני נסים בבת אחת: המרוץ השטני לא הפיל קרבנות, ואיש לא נשבר בנפשו. נצח ישראל אל ישקר.