ולמרות הכל, סדר חייב להיות

בגולה, במחנות מאסר ברוסיה, במחנות המוות בגרמניה - הלכה ונמשכה מסורת סדר הפסח. נח זבולוני סוקר את שורשיו הדתיים של החג ומספר על השתלשלותו במשך הדורות ודרך כל הגלויות

שלושת הרגלים המתוארים בתורה הם: פסח, שבועות, סוכות. אולם יש הבדל בולט ביניהם, במוטיב השמחה. בסוכות מוזכרת שמחה בהבלטה משולשת ונאמר: "ושמחתם לפי ד' אלקיכם" (ויקרא כ"ג מ) "ושמחת בחגיך" (דברים ט"ז י"ד) "והיית אך שמח" (דברים ט"ז – ט"ו). בשבועות מוזכרת שמחה פעם אחת והיא: "ושמחת לפני ד' אלקים" (דברים ט"ז – י"א). ואילו בפסח אין זכר ולו אף ברמז לשמחה כלל.

במדרש מופלא בפסיקתא דרב כהנא (בובר קפ"ט) מוצע לכך טעם, שם נאמר: "בשביל שמתו בו המצרים" ומוסיף המדרש לתת טעם על שבכל שבעת ימי סוכות אנו אומרים הלל שלם, אבל בפסח אומרים את ההלל השלם רק ביום הראשון של החג ואילו ביתר הימים חצי הלל. למה? שנאמר: "בנפול אויבך אל תשמח"

ועוד מסופר במסכת מגילה דף יוד ע"ב,

מספר המכות

לכן יש לשאול למה הרבו רבי יוסף הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא את מספר המכות. רבי יוסי הגלילי הוסיף לחמישים, רבי אליעזר למאתיים, ואילו רבי עקיבא שבר את השיא והגדיל עד מאתיים וחמישים. על כך מספרים כי הם סבלו מעול הרומי בדמם ובנפשם, וביקשו להטיל על האויב הרומאי את כל המכות הכתובות בתורה ואף שאינן כתובות ...

ואילו רבי יהודה שהתנגד למרד ברומי ניסה לסנגר עליו, ומונה את הישגיהם של הרומאים בבניית גשרים, סלילת דרכים ובניית בתי מרחצאות, הסתפק רק בסימנים, והם: דצ"ך עד"ש באח"ב. כמו שנאמר בהגדה: רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב.

אין לחזור מדי שנה כרוכל או כתוכי ולספר על סדר פסח, על ההגדה ועל הכרוך בהם, כפי שנאמר: "כל המרבה לספר ביציאת מצריים הרי זה משובח", אבל לספר על הסיפור של ההגדה והסדר לא נאמר. לכן נספר על כל מיני סדרים וסיפורים שאינם כרוכים באמירת ההגדה ובשתיית יין.

סיפור שמייחסים אותו לרבי יצחק מברדיצ'ב (1810-1740), ששם משפחתו היה דרברמידעגער (רחמני) – כשמו כן הוא, ששימש סנגורם של היהודים ללא הבדל, דתי או לא דתי, וידועה אמרתו: "אין שום אדם רשאי לומר על ישראל שום דבר רע, רק ללמד עליו זכות".

מספרים כי פעם שמע רבי לוי יצחק מברדיצ'ב "בת קול" שיוצאת מן השמיים, שאמר לו: " "הסדר" של חיים הכפרי נאה יותר משלך" והסדר של חיים גרם לשמחה גדולה במרומים. השתוקק רבי לוי יצחק להכיר את האיש ונסע לאותו כפר כדי לתהות על קנקנו.

ישנה גרסה אחרת לפיה קרא רבי לוי יצחק את חיים לבוא אליו, וכאשר השליח של רבי לוי יצחק הגיע לכפר, יצאה אשתו של חיים לקראת השליח ואמרה לו: "מה אתה רוצה מבעלי? הוא עייף וישן". אבל רבי לוי יצחק מצווה לתהות על קנקנו. העירה אותו אשתו, והוא חקר אותו ולא מצא בו מאומה מן הגדלות. לכן שאל אותו איך הוא ערך את הסדר האחרון.
אמר לו: אספר את האמת. שמעתי שאסור לשתות יי"ש (יין שרף) במשך כל ימי הפסח מפני איסור החמץ. שתיתי בערב פסח את כל יין השרף שהיה ברשותי. היתה זו מנה הגונה ל "כולי עלמא" והשתכרתי לכל ימי החג, כי אין לי יי"ש כשר שיספיק לארבע כוסות, ובפרט של הכוס של אליהו הנביא שהיא הכוס הגדולה ביותר. מתוך כך נעשיתי שיכור ונרדמתי.
בליל הסדר ניסתה אשתי להעיר אותי משנתי ולא הצליחה, אבל לא הרפתה ממני עד שסוף סוף נתעוררתי משנתי. קמתי וביקשה ממני שאערוך את הסדר כמו כל היהודים. אמרתי לה: מה את רוצה ממני, אני עם הארץ, וגם אבי היה עם הארץ. אינני יודע כיצד עורכים סדר של פסח. אני יודע רק דבר אחד, שהיהודים היו משועבדים אצל "שווארצע ציגיינער" (צוענים שחורים) במצרים, ויש לנו אלוקים בשמים שהוציאם מעבדות לחרות, עתה אנו שוב בגלות ואני מאמין באמונה שלמה שהשם יוציא אותנו בפעם שניה מהגלות ויביא אותנו לארץ ישראל. לאחר מכן אכלתי מצה, שתיתי קצת יין כשר שהיה לי, ושוב נרדמתי.
שמע רבי לוי יצחק מפיו של ר' חיים הכפרי את הסיפור התמים שלו על עריכת ה "סדר" שלו ואמר: באמת סדר נאה ערכת, אמרת את עיקרי הדברים בכוונה טהורה, בתמימות, אכן עתה אני מבין את דברי בת הקול שהסדר שלך היה נאה משלי, והדברים שיצאו בפשטות ובתמימות כפרית עשו רעש בשמיים.

סדר במחנה מאסר

גם על "סדר פסח" במרתפים ובעליות הג שאנשים סדרו בהיותם בבתי כלא או בבתי חולים במלחמת העולם השניה בברית-המועצות. על "סדר" שכזה מספר ש. שבת אסיר ציון במחנות הצפון בברית-המועצות בשנים 1957-1946 הוא היה מאושפז בבית-חולים סובייטי. בשנת 1946 כאשר חג הפסח היה ממשמש ובא, קיבל פתק מרב העיר שהקהילה היהודית תספק לו מצות, הוא שמח כמוצא שלל רב כי ירגיש את חג הפסח שעל שולחנו תהיינה מצות.

בבית החולים הכיר כמה יהודים, והשמחה היתה גדולה מאוד. הוא יהנה מסביבה יהודית וגם מצות על שולחנו ...

בערב פסח הביא לו ר' לייזער השמש חבילת מצות כפי שהרב הבטיח לו. כאשר כיבד את השכנים היהודים שלו במצות השמחה היתה גדולה עד שאין לשער עיניהם שלהם נמלאו דמעות גיל. השכנים הלא יהודים התלחשו ביניהם כנראה הערב חג יהודי.
את מנת הלחם שלו נתן לשכנים הלא יהודים, ובליל הסדר "נעלם" מן האופק, הוא עלה לעליית הגג ושהה שם שעתיים "ערך" את "הסדר", אכל מצות ותיאר כי הוא ממלא את השליחות של כל האסירים והחולים היהודים. כמובן שהשכנים היהודים נשארו במקום ולא עלו עמו לעליית הגג מפני "עינא בישא". כאשר ירד מעליית הגג לחדרו מצא כי כולם שקועים בשינה עמוקה ולא הרגישו בעלייתו ובירידתו מן הגג. ליל שימורים זה שימש לו לא רק לציון החג אלא גם הפיח בו רוח חיים ונשמה חדשה ואורך רוח להתכונן לימים הבאים. למרות שהיה כעין פסח מצרים אמר לעצמו שאם זכה לפסח מצרים זה, הרי שיש לקוות שיזכה גם לפסח דורות.
יום הראשון של פסח כאשר הביאו לו את האוכל, לא ידע איזו עמדה לנקוט: לומר שאין לו תאבון הרי יהיה לצחוק בעיניהם, כיון שתאבונו עבר כל גבול. לא לאכול ולמסור אותו לאחר, יכול הדבר לגרום לכך שיגרשו אותו מבית החולים. החליט לקבל את האוכל ולמסור אותו בחשאי לחולים בחדרים אחרים, כדי שלא לעורר את תשומת ליבם של אחרים לקח איתו את המצה ועלה על עליית הגג. ואכל שם בחיפזון כמו שאכלו אבותינו במצרים. היה לו מזל, בצהריים באו ידידים יהודים והביאו לו אוכל כשר למהדרין. לדבריהם עשיתי טוב שלא אכלתי את המצה בפרהסיה וגם לא ויתרתי על המאכלים של בית החולים שכן אין להפגין לחינם דעות לאומיות ואישיות.

בשנת מגיפת השמד

גם על סדר פסח שכזה מספרים אלכסנדר צדרבאום (1893-1816) מחלוצי העתונות העברית ברוסיה, עורך "המליץ" השבועון העברי הראשון ברוסיה, בביתו בעיר פטרבורג היו מתאספים בפסח לליל הסדר כל מי ומי ממיטב האינטליגנציה היהודית בבירת רוסיה פטרסבורג.

היה זה בשנת תרמ"א, לפני כ-154 שנה. היתה זו שנה של מגיפת השמד, יהודים התנצרו. רבין המירו את דתם לשם השגת רשות ישיבה בעיר, ורבים לשם עלייה בחברה הגבוהה וקבלת משרה בממשלה או באוניברסיטה. בין אלו שהשתמדו המשורר היהודי-רוסי מינסקי ניקולאי, ששמו הספרותי היה וילנקין (1937-1855). פרופסור ונגרוב סמיון (1920-1855) חוקר הספרות הרוסית שימש פרופ' לספרות באוניברסיטת פטרבורג, ולודביג סלונימסקי.

בליל הסדר היה מספר האורחים בביתו של צדרבאום גדול מן הרגיל, הפעם באו אפילו אנשים שהיו רחוקים מן היהדות וממסורת יהודית הם ראו חובה לעצמם להפגין את השתייכותם והתקשרותם אל היהדות.

שלושת המשומדים

בשעה שכולם היו מסובין מסביב לשולחנות הערוכים חגיגית. לפני הכוסות הראשונות המזוגות, כאשר קם בעל הבית אלכסנדר צדרבאום לקדש על היין נפתחה הדלת והופיעו שלושת "המוסקיטרים" המשומדים החדשים והם: מינסקי, ונגרוב וסלונימסקי, שהיו אורחים קבועים בליל הסדר אצל צדרבאום, לפני שהתנצרו.
הופעתם בצוותא [של אלו] שהתנצרו באותה השנה עוררה מעין מבוכה בין האורחים וכן אצל בעל הבית. כולם החלו להביט איש על רעהו במבטים של תמיהה, אותה שעה לא איבד את העשתונות המשורר שמעון פרוג (1916-1860), משורר יהודי שיצר בעיקר ברוסית, על נושאים יהודיים ותורגמו לעברית וליידיש, שהביעו את הסבל של היהודי בגלות ואת געגועיו לארץ ישראל ארצו. פרוג קם מכסאו וצעק בכעס: "מה אתם שותקים? פתחו את הדלת ואמרו: "שפוך חמתך!" ומיד החל לומר בקול רם בניגון מזעזע, מלא צער וזעם: "שפוך-חמתך-על הגויים-אשר לא ידעוך! "

כל המסובים השיבו על המילים האלה בקול רם, ובמחיאות כפיים סוערות. ושלושת המשומדים הרכינו ראשיהם מרוב בושה, ועזבו את הבית כלעומת שבאו ...

ומאידך, היום סיפר לנו פנחס מנחם פייבלוביץ, ניצול השואה. בתקופה סוערת כזו, שמצד אחד אנו שומעים את קול דמי אחינו ששה המליון שניספו בשואה צועקים אלינו מן האדמה, ואזנינו קולטות את אנקת החללים של בני עמינו, שנפלו מידי הצורר הארור היטלר, לא קל לו לספר על מחנות ההשמדה בתקופה זו. הבחור היה צעיר לימים, כאשר נפל בשאול תחתית זו. יהודים במחנה המוות התיישבו על הספסלים והתכוננו לספר ביציאת מצרים, את הסיפור הנפלא "השתא עבדי – לשנה הבאה בני חורין", שעורר תקוה בליבנו כי לא הכל אבוד, עוד נזכה לימים טובים יותר ... מסביב מצטופפים האנשים באימה ובפחד, פניהם הנפחדים ניזונים משולחן הסדר – הליבות דופקים בחוזקה. נרעדים ואחוזי בהלה, מצטופפים אחד לרעהו, ברעדה של קדושה, מן הדרגשים בפינות הצריף. מתחת למיטות מכל המצוקה, מסביב צופה המון אדם הרוצה להאזין להגדה של פסח ולמצוא בה ניחומים וגם תקווה לעתיד. אף אם אין שומעים הרי מרגישים והלבבות בוכים. כל האולם נהפך לים של שמעות. נזכרים בימים ההם, בביתם, ביום ההווה וביום העתיד. פייבלוביץ, שבא מבית חרדי חסידי (גור) וזכר את "גירסתא דינקותא".


[תגובתו של דוד פקנטרגר כפי שהופיעה במדור "תגובות" בעיתון "דבר" בתאריך 24/4/1995]

שפוך חמתך - על מי?
נח זבולוני מספר בכתבתו המעניינת על סדרי פסח במחנות מאסר ברוסיה ("ולמרות הכל, סדר חייב להיות" - "דבר" ה-13 באפריל), על סדר פסח שנערך בביתו של אלכסנדר צדרבאום, מחלוצי העיתונות העברית ברוסיה.

הוא מספר על שלושה יהודים, ממיטב האינטליגנציה היהודית בפטרבורג, שהשתמדו, אך בליל הסדר ראו חובה לעצמם, כמו משומדים אחרים, לבוא לסדר פסח כדי להפגין את השתייכותם והתקשרותם ליהדות.

זבולוני מספר כי השלושה, שהיו מבאי ביתו של צדרבאום לפני שהתנצרו, הופיעו גם בליל הסדר בפתח הבית בזמן שכולם היו מסובין סביב שולחן הסדר, ואז קם המשורר שמעון פרוג וקרא בניגון מזעזע ומלא כעס וצער: "שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך !".

אך הגירסה הנכונה היא ששמעון פרוג קרא כך: "שפוך חמתך על היהודים אשר כן ידעוך !"

כך מסופר באנציקלופדיה העברית בערך "חיים זליג סלונימסקי" (סופר חשוב, אביו של אחד משלושת המשומדים), וכן מסופר על כך בכתבי אליעזר שטיינמן.

דוד פקנטרגר, גבעתיים