השאלות הבוערות של ל"ג בעומר

מנהגי ל"ג בעומר עברו שינויים גדולים במשך השנים. מהשתטחות על קברו של רבי שמעון בר-יוחאי, שהיה מתלמידיו של רבי עקיבא, עד ההילולה השנויה במחלוקת בהר מירון, תהלוכות "צבאות השם" של חב"ד, והמדורות שמדליקים הילדים בכל פינה. נח זבולוני סוקר את החג, עם המחלוקות הקשות שנתגלו על הדרך לציינו.

בין חג הפסח לבין חג העצרת (שבועות) יש חמישים יום. כפי שנאמר בתורה, בספר ויקרא: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לשם". (ויקרא כ"כ ט"ו - ט"ז).

ידוע שהתורה ניתנה בחג השבועות, לכן, בגלל החיבה לתורה סופרים את הימים ואת השבועות לקרב את החג המיוחל, משום כך קוראים במשך חמישים ימים "ימי הספירה". כאשר מגיעים ליום ה-33, כלומר לל"ג בעומר, שלושים ושלושה ימים לספירת העומר, קבעו ליום זה מעין חג, כי במשך כל ימי הספירה נוהגים מקצת אבלות כגון: אין נושאים אשה, אין מסתפרים, ממעיטים בשמיעת מוסיקה ושעשועים, הטעם מפני שלפי המסורת בימי הספירה מתו 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, מפני שלא חלקו כבוד זה לזה, כולם מתו מפסח עד עצרת (שבועות), ואילו ביום ל"ג בעומר, פסקו למות. לפי המסורת היו אלה תלמידים של רבי עקיבא חיילי צבא בר-כוכבא שלחמו בשורותיו. במסכת יבמות ס"ב ע"ב כתוב: "כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן: אסכרה", כלומר "אסכרה" בערבית "צבא", לכן נוהגים ביום ל"ג בעומר להפסיק את האבלות: מותר להתחתן, מותר להסתפר וכו'.

למה נעצרה המגיפה

בעצירת המגיפה ישנה מחלוקת, יש האומרים כי היא נעצרה ליום אחד ואילו אחרים אומרים, ביניהם רבי אברהם ברבי נתן הירחי, בספר "המנהיג" הלכות אירוסין ונישואין סימן ק"ו, ספר זה הידר הד"ר יצחק רפאל, ויצא לאור מטעם "מוסד הרב קוק" בירושלים. הירחי מביא בשם רבי זרחיה מגירונדא, שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד, שמתו מפסח עד פרוס עצרת, ומאי פורסא פלגא [פלגא - חצי] דתנן, שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום ופלגא חמשה עשרה יום קודם העצרת [חג השבועות] – וזהו ל"ג בעומר, הירחי מוסיף, כי מנהג בצרפת ובפרובינציה לכנס (להתחתן) מל"ב בעומר ואילך. כלומר לפי דעתו נפסקה המגיפה בל"ג בעומר לגמרי, ומכאן ואילך מותר להתחתן ולהסתפר וכו'. גם בספר "המאירי" על מסכת יבמות שם כתוב: וקבלה בידי הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה".

מאורע זה, של מיתת תלמידי רבי עקיבא, קשור במלחמת בר-כוכבא ברומאים, כי לפי המסורת היוו תלמידי רבי עקיבא את מרבית צבאו של בר כוכבא, לפי המטבעות שנמצאו מאותה התקופה שעליהן כתוב מצד אחד "שמעון" ומצד שני "לחרות ירושלים" מעידות כי בר-כוכבא הצליח לכבוש לזמן מה את ירושלים ויש חושבים שזה היה בל"ג בעומר.

ביום ל"ג בעומר נוסעים להשתטח על קברו של רבי שמעון בר-יוחאי, שהיה מתלמידיו של רבי עקיבא. יש לשער כי גם הוא נטל חלק במרד בר-כוכבא. לפי גרסה אחת הוא סירב להשלים עם דיכוי עקיבא ויש לשער, כי גם הוא לקח חלק במרד בר כוכבא. לפי הגרסה הוא סירב להשלים עם דיכוי המרד של בר-כוכבא, והמשיך להתבטא נגד הרומאים.

ידועה אמרתו של רבי שמעון בר-יוחאי "כל מה שתיקנו הרומאים, לא תיקנו אלא לצורך עצמם, תיקנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם עצמם, גשרים ליטול מהם מכס" (שבת ל"ג). בעוון התבטאויותיו הוא נידון ע"י הרומאים למיתה, אלא שהצליח הוא ובנו אלעזר, להתחמק מהם בעוד מועד וכרו מערה בה היו בבדידות 13 שנים. שם חיבר את ספר "הזהר" הקדוש ולפני מותו גילה לתלמידיו את רזי הקבלה, ולכן גם הפעילות של מקובלים העולים למירון ליום הזכרון על מות רבי שמעון בר-יוחאי. יש גם גרסה, כי רבי שמעון בר יוחאי היה מאחרוני התלמידים שמתו עד ל"ג בעומר ובמותו תמה המגיפה, מכאן המנהג של עליה לקברו של רבי שמעון בר-יוחאי בל"ג בעומר.

טקס החלאקה

בהילולא זו מדליקים נרות לעילוי נשמתו של רבי שמעון בר-יוחאי ורוקדים סביב קברו. כן נוהגים לגזוז לראשונה את שיער ראשם של תינוקות, בטקס הנקרא בערבית "חלאקה" ומקורו אינו ידוע, עוד נוהגים לשרוף במהלך החגיגה מלבושים ובגדים יקרי ערך, מנהג שעורר חמתם של רבנים ופוסקי הלכה, שטוענים כי בטקס מוזר עוברים על הלכה מפורשת בתורה והיא "בל תשחית", על רקע זה חלה מתיחות בין רבני צפת לרבני טבריה שהתייצבו להגן על המנהג. ישנם רבנים ואדמו"רים, ביניהם האדמו"ר מגור, שאוסר על חסידיו לקחת חלק בהילולא של רבי שמעון בן יוחאי. ואמנם, מה שמתרחש בהילולה בשנים האחרונות, כגון המאכלים השיפודים והצלי מראים, כי הצדק עם שולליה.

ביום הל"ג בעומר היו בחו"ל יוצאים תלמידי בית הספר עם מוריהם חמושים ב "חץ וקשת" זכר למרד בר כוכבא וכן ללמד בני ישראל קשת. חסידי חב"ד מקיימים בל"ג בעומר צעדת ילדים המכונים לצורך זה "צבאות השם". בשני עברו צעד בראש החב"דניקים כוכב כדור-סל של "מכבי" טל ברודי – מנהג שלא הרבה אהבה ורעות בלשון מעטה בין הרב אליעזר מנחם שך לבין האדמו"ר מלובביץ, השנה כנראה יקיימו החב"דניקים צעדה לקבל פני "המשיח" רבם, שנפטר לפני כמעט שנה וה"משיחיסטים" גורסים, כי הרבי עלה לזמן מה ובכל רגע הוא עתיד לחזור כמשיח צדקנו.

ה "נטורי קרתא", בראשם הרב משה הירש, המכהן כשר לעניינים יהודיים בממשלת יאסר ערפאת, חוגגים כדרכם בקודש את ל"ג בעומר בשריפת דגל הלאום באש המדורה. בפרוס חג העצמאות הם אוספים את דגלי המדינה שמורידים ממכוניות פרטיות העוברות בשכונת מאה שערים ובשירה ובריקודים הם מעלים אותם על ה "או-טו-דיפה". מספר הדגלים הנשרפים כמניין שנות המדינה.

סיפורים על מערת רבי שמעון בר יוחאי במירון נפוצים לאין שעור וכן הניסים והנפלאות שנעשו לאנשים שבאו ממקומות רחוקים בחו"ל. ישנו סיפור שנקרא בשם "מעשה פלא" שמובא בספר "אגדות ארץ ישראל":

כנגד אלה הטוענים כי בשמחת ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי יש גם משום הוללות, מביאים סימוכין לדבריהם מן המקורות, כגון יעקב אבינו מאן להיקבר במצרים, למה? ומשה רבינו, העלים הקדוש ברוך הוא את מקום קבורתו מעיני כל חי, למה? התשובה לדבריהם הם חששו מפני חגים כאלה שסוף סוף מביא לידי עבודה זרה.

לאלה הטוענים כך מביאים המחייבים סיפור האומר:


עוד מספרים, כי אחד מגדולי הדור ביקש לבטל את שמחת ל"ג בעומר במירון בגלל שאנשים ונשים מתאספים יחדיו ובעיניו היה זה משום הוללות, והנה הגדול הדור הזה לא השלים את שנתו, כי בני ישראל קדושים הם וכוונתם רצוייה לשמיים וזכות הקדושים מסייעתם.

יצויין, כי בשעתו בחו"ל היה "השומר הצעיר" המוביל בחגיגות ל"ג בעומר, אשר מלאו להן בל"ג בעומר עשר שנים לקיומן בפולין בכלל ובווארשה (בירת פולין) בפרט, בלוויית תזמורת ושיר "התקווה" ו "שיר השומרים" הפליגו פלוגות "השומר הצעיר" באניית קיטור לעיר מלוצין שם נערכה חגיגת היובל. אל "השומר הצעיר" נלווה גם ה "מכבי" על כל גדודיות וקבוצותיו, לא רחוק מהם בילו את היום ילדי בית הספר העבריים של "תרבות". חברי ה "חלוץ" יצאו לטיול נהדר אל חוות החלוץ אשר בגרוכוב ("החלוץ", הנוער של מפלגת עבודה). "החלוץ המזרחי" יצא מווארשה לטיול אל פאלנציה ומשם ל "עין העם". ילדי "תרבות" התחברו אל אלפי הילדים וארגוני הנוער שחזרו התהלוכה משותפת ומאורגנת בלפידים ובתזמורות מן היערות והשדות. תהלוכת ל"ג בעומר הכתה גלים בעיר ותושבי וארשה היהודים יצאו באלפים וברבבות לקבל את פניהם.

גם בגטו וארשה

יצחק רינגלבלום ז"ל, ההיסטוריון של גטו ורשה, שהיה מאנשי המחתרת בגטו ובשנת 1944 גילו הנאצים את מחבואו בחלק הארי של וארשה ורצחו אותו ואת בני משפחתו, מספר ברשימות "מגטו וארשה" שלו:

ונסיים בחגיגת ל"ג בעומר במצור ירושלים תש"ח (1948),