תרומת איברים: איסור או מצווה?

[המקור כפי שנשלח ע"י נח זבולוני]

הבעיה הכואבת של השתלת איברים מתרומות של משפחות הנפטרים בתאונות דרכים, או סתם תרומה בעודו בהכרה, כדי להציל נפש בישראל, כמו שנאמר: "כל המקיים נפש אחת בישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" ו "כל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא" (סנהדרין ל"ו, ע"א במשנה). בשאלה הלכתית זו קיימות דעות שונות. ישנם חרדים קיצוניים השוללים את ההתרמה של איברים, ישנם בוודאי החילוניים שגורסים אחרת. יש גם התורמים את הגופות שלהם למדע, אבל אין שווי דעות בנידון. באה התנועה להתחדשות הציונית בשם "מימד" , שבראשה עומדים רבנים, תלמידי חכמים וראשי ישיבות, לא פחות בקיאים בש"ס ופוסקים מאשר החרדים השוללים, והם מחפשים את "שביל הזהב" על מנת לפתור בעיה כאובה זו.

מימד שבראשה עומדים הרבנים יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין , שניהם משמשים כראשי ישיבת הסדר בגוש עציון, נוסף לייחוס המשפחות, יש להם גם ייחוס עצמי: שניהם גדולים בתורה, חניכי ישיבות ליטאיות חרדיות. תנועה זו מחשפת את "שביל הזהב" על מנת לפתור את הבעיה הכאובה כאמור.

ראשי התנועה הציעו לאפשר מעורבות הלכתית בקביעת המוות, לנושאי כרטיס תורם של אגודת עידוד תרומות השתלות איברים במיגזר הדתי. "מימד" הקימה צוות של רופאים, רבנים ומשפטנים בראשה עומד הפרופ' שמעון גליק מבית חולים סורוקה בבאר שבע, הפועלת לקידום הטיפול בנושא זה בציבור הדתי.

בדיונים ארוכים עם רופאים ורבנים הגיעה מימד להחלטה שרוב ההשתלות בישראל כשרות מבחינה הלכתית. במגעים אלה ביקשו נציגי מימד להוסיף לתעודת התורם שהיא מנפקת את אפשרות הבחירה במשפט הבא: "הנני מוכן ומזומן לתרום האיברים באישור סמכות הלכתית שתיקבע על-ידי המשפחה" . הערה זו עשוייה להביא ליתר נכונות לתרומת איברים, בלא לשנות את המצב הקיים. "במימד" מסבירים כי במתן אפשרות זו אין כל שינוי בנוהל הקיים כיום בבתי חולים, שאף גם כיום אין מנתחים מתים בלא אישור המשפחה וממילא נועצת המשפחה עם מי שברצונה להיוועץ. מרכזת היחידה לחינוך והסברה באגודת אד"י, האגודה לעידוד השתלת איברים, הגב' רות וייס-צוקר, הביעה את הסכמתה ותמיכתה בהצעת "מימד".

רופאים ומנתחים דתיים, חברי "מימד", טוענים כי קיומה של אפשרות בחירה זו תעורר ציבור דתי רחב לתרום איברים. ציבור אשר היום נמנע מכך, בשל פחד מהשתלות בלתי-מבוקרות, פחד אשר כיום אין לו מקום, וניזון מסטיגמות ומאמונות חסרות בסיס.

לעומת זה, בכינוס של מנהלי מחלקות להשתלות בבתי חולים, הוחלט לדחות את הצעת "מימד" כנראה מפחד שהצעה זו תעורר את זעם החרדים בכל הקשור בניתוחי מתים. כידוע קיימת בירושלים אגודה בשם "אגודה למען הגנה על כבוד המת", שמתנגדת לניתוחי מתים בכלל ולהשתלות בפרט.

מנכ"ל "מימד" יוסי בן-גל, הביע את צערו וצער התנועה על שנציגי הרופאים דחו את ההצעה. הוא הודיע, כי "מימד" תמשיך בדיונים עם ד"ר פייר זינגר, מנהל המחלקה לטיפול נמרץ בבילינסון, האחראי על ההסברה בנושא השתלות איברים מטעם משרד הבריאות כדי להגיע להסכמה שתאפשר לאנשים במגזר הדתי לתרום איברים.


מעניין לעניין וכמעט באותו עניין. ראש המכון פוע"ה (פוריות ורפואה על פי ההלכה), הרב מנחם בורשטין בירושלים, קבע ופסק כי "אין שום היתר הלכתי לעבור טיפולי פוריות ומבחנה, ללא פיקוח הלכתי". את הדברים האלה אמר הרב בורשטין בכינוס השנתי של האגודה הישראלית לחקר הפוריות (איל"ה), שהתקיים במלון דן פנורמה בתל-אביב. בהרצאה זו סקר הרב התשובות ההלכתיות האחרונות לגבי בעיות פוריות.

בהרצאתו התייחס הרב בורשטין להתקדמות הרפואית ולחידושים האחרונים שעלו בכנס וציין, כי ניתן לומר שכל דבר שמותר מבחינה הלכתית בתחומים רפואיים-הלכתיים יכול להיות שהוא גם בבחינת מצווה.

הרב ב. דיבר על חשיבות הקשר הקיים בין רבנים ורופאים ועל העזרה הרבה שהביא קשר זה לזוגות העוברים טיפולים קשים. כן התייחס הרב למספר שאלות הלכתיות שעלו בעקבות החידושים האחרונים שהוצגו בכנס. הרב התייחס לחידושים הרפואיים השונים שהוצגו במהלך הכנס ע"י חוקים ורופאים מבתי חולים שונים בארץ. בעקבות חשיפת בדיקת המיקרוסס על-ידי הפרופ' בר-טוב מאוניברסיטת בר אילן ברמת גן, אמר הרב שיש לדבר משמעות הלכתית בצורך לעבור את הבדיקה לפני שהולכים לעשות ביופסיה (בדיקה מן החי בשביל בדיקה מיקרוסקופית) באשכים, כיוון שבביופסיה יש בעיה הלכתית של "פצוע דכא" (פצוע דכא – מי שנמעכו אשכיו. שלפי ההלכה "לא יבוא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה' " (דברים כ"ג) - נ.ז. ).

ולגבי צינתור בחצוצרות, שהוצג בכנס על-ידי הד"ר טור-כספא מבית החולים שיבא בתל השומר, אמר הרב בורשטין שכפי הנראה יהיה צורך לנסות טיפול זה במקרה של סתימה בתחילת החצוצרות לפני ששולחים את הזוג לטיפולי הפוריות.

גולת הכותרת של טיפולי הפוריות בשנים האחרונות הם פוריות המבחנה וטיפולי המיקרומניפולציה. על מנת לאפשר לזוגות דתיים לעבור טיפולים אלו, ולא להיקלע לבעיות של ספק ממזרות, נוצרה דרישה רבה למערכת פיקוח שתלווה את התהליך. בעקבות כך, קמה מערכת פיקוח רחבת היקף של מכון פוע"ה, המאפשרת לזוגות לעבור טיפולי פוריות על פי ההלכה.

הנוכחים בכנס הופתעו לשמוע, כי בשנה האחרונה מנעו מפקחות המכון פוע"ה שלוש טעויות שהיו עלולות להיות פאטליות במהלך הטיפול. במהלך ההרצאה של הרב בורשטין הוא סקר את בעיות הייחוס של ילד הנולד מטיפולים אלו ואת דיניו לגבי ירושה, כיבוד אב ואם, כהונה וכהנה וכהנה ...


במדור זה פורסם בשעתו (10 במאי 95) על ההתקפה החריפה של "נטורי קרתא" על האדמו"ר מסטמאר בגלל הקמת בית ספר ממשלתי מחוזי (סקול דיסטריקט) בעיירה מונרו בשכונת "קרית יואל" בניו-יורק, שהיא על שם האדמו"ר הקודם, יואליש טייטלבוים המנוח. בינתיים קרה מקרה מביש. חסידי האדמו"ר המותקף בירושלים ניסו לעשות שפטים ברב שמחה בונים וולדנברג, המכהן כרבה של השכונה החרדית "עזרת תורה" בירושלים, מטעם העדה החרדית. הזכרנו אותו ברשימה זו שתקף את האדמו"ר מסטמאר הנוכחי, על שהצדיק הזמנת מרצה רפורמי למוסדות חינוך של סטמאר בניו-יורק. רב וולדנברג זה הגיב גם על "הקמת פסל מיכה" במונרו, בצורת בית הספר. היה זה בדרשות של דרשני העדה החרדית בירושלים במבצרם בככר זופניק. לאחר סיום אחד הדרשנים קם הרב וולדנברג על רגליו ומחה בקול רם נגד "פסל מיכה" במונרו. לדעתו הם הניפו דגל המרד נגד ה' ותורתו, והפקרת ילדי ישראל לזרועות הכפירה של הממשל האמריקאי, תמורת בצע כסף, השם ישמור... ואז, כמה מאברכי חסידי סטמאר זינקו לעומתו ובאגרופי רשע אמרו להכותו, אך חבורת אברכים של "נטורי קרתא" שליווהו בבואו למחות, הגנו על גופו, אבל בלא כלום לא יצא. כמה מהאברכים דחפוהו. ואז החל הרב וולדנברג לצעוק: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד וה' הוא האלוקים, וכל הקהל יראי השם עונים אחריו בקול רם גדול ...
דרך אגב: קיבלנו תגובה על הרשימה שפורסמה בנידון בצורת חוברת המצדיקה את עמדת האדמו"ר ומאשים את המתקיפים כלומר את "נטורי קרתא", בשם "שקרנים וחוזי דמיונות שווא, ואשר כל השומע, תצלנה אוזניו".

החוברת מתחילה מיד בדברי זלזול והאשמה של אנשים אשר יצאו מקרבם לרדות בהם ולהתעולל בהם עלילות רשע בהתחברם עם אנשי פועלי עוון, כדי לבזות ולהשמיץ קהילה קדושה סטמאר, המעטירה בקרית יואל יצ"ו. אשר נתייסדה ע"י גאון ישראל וקדושו כבוד קדושתו אדמו"ר מסטמאר, זכר צדיק וקדוש זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, אשר כל מטרתם ועסקם להרוס ולגדף קהל עדתנו והצטרפו אליהם בעלי מחשבות שונים להגדיל ולהלהיב אש תבערה המחלוקת והשמצות הכזב.

האמת, לדבריהם, בהקמת בית הספר היא: בין חוקי היסוד של ממשלת ארצות הברית קיים כידוע "חוק הפרדת הדת מהמדינה", שהממשלה אינה רשאית לסייע או להפריע לקיום הדת. מטרת קביעת יסוד זה היא מפני שמייסדי החוקה, אשר היו מהגרים או בורחים מאירופה, רצו להישמר ולמנוע לבל יישנו הרדיפות וההפליות שהיו בארצות מוצאם לבני המיעוטים על-ידי הרוב השולט שהשתייך לדת מסויימת. וכל השאר היו נחותי דרגה ומקופחים כלפי השלטונות באופן הטוב. ובאופן הגרוע נרדפים ומעונים ע"י השליטים דוגמת האינקויזיציה של ספרד ודומיה, לכן, ראוי לפי הבנתם שהדבר היחיד שיכול למנוע זאת הוא הפרדת הדת מהמדינה.

ואכן, באמת זהו אחד מהחסדים שיש לאחינו בני ישראל היושבים תחת מלכות של חסד בארצות הברית" – נאמר בחוברת והתשובה למתקיפי האדמו"ר מסטמאר –
"הן בגשמיות והן ברוחניות, שאין לממשלה השפעה ושייכות לכל ענייני הדת למטוב ועד רע. וכידוע שבעת ההתייסדות של מדינת הציונים החליטו ב"ג (בן גוריון) שח"ט (שחיק טמיא - שחוק עצמות – דיבור של קללה וגנאי של רשע – נ.ז.) וחבריו לעשות בדיוק ההיפך, שהמדינה תהיה קשורה לענייני הדת, כדי שהכול יהיה תחת השפעתם, הרבנות והחינוך וכו', שביקשו לעקור את הכול. והלוואי והייתה חומה בצורה כזו בין הדת למדינת הכופרים, כאן בארצנו הקדושה".


מכוח חוק יסוד זה כלל בתי החינוך היהודיים אשר כל מהותם הוא דת תורתנו הקדושה, אינם יכולה להיות ממומנים ע"י מוסדות השלטון של ארצות הברית. וכולם חיים וקיימים מכספי ההורים ותמיכות של אחינו בני ישראל. חוץ מכמה דברים שאינם נחשבים תמיכה בדת בפירוש, לזה מקבלים מוסדות התורה החרדים תמיכה מממשלת אמריקה כגון, ההסעות לבתי החינוך וארוחות ונקיון של תלמודי התורה וספרים הנצרכים לצורך לימודי חול וכדומה. בין התמיכות המותרות לפי חוקי אמריקה הוא סיוע לתלמידים המתקשים בריכוז או בדיבור או בשמיעה אשר נצרכים לעזר של מורה פרטי, שיביאם לרמה הרגילה הנקרא בלשונם טשעפטער 1 (Chapter 1 - א.ז). וכל הדברים האלה נהוגים כבר עשרות בשנים, בין כל מוסדות החינוך החרדי. לפי הוראות גדולי ישראל, אשר ייסדו את החינוך החרדי הטהור באמריקה והסתייעו בתמיכות הממשלה האפשרית אך ורק באופן המותר לפי "דינא דמלכותא", של הממשל שם.

וכעת לעניין גופא: לפני יותר מעשר שנים נוסד בתוככי "קרית יואל" מוסד בשם "שערי חמלה" לילדים מוכי נפש, או בעלי מומים קשים, אשר אינם יכולים להתחנך בבתי ספר רגילים. להצלת ילדים אלה נוסד המוסד "שערי חמלה", כשמו כן הוא. בתחילה נוסד המוסד עבור כמה ילדים אשר הוריהם החליטו אחת ולתמיד, להקים מוסד חרדי לילדים מוכי גורל אלה, ולתת להם הטיפול הדרוש שיהיה "יהודי בין יהודים וילד בין ילדים," עד כמה שניתן. תחילה בנים עם בנות באגף מיוחד של בית החינוך לבנות, בית רחל, שלא היה נצרך על אתר בשביל הבנות. מיד עם היווסד בית החינוך הזה נשאלה השאלה בפני רבנים, האם מותר להם להיות יחד, בנים עם בנות, התשובה לא איחרה לבוא: "מאחר שזה בגדר בית חולים, הגם שמטעמים של כבוד ושל פסיכולוגים נקרא מוסד חינוך, לכן מותר הדבר."

מאז הפעלת המוסד מומנו רובם ככולם פעולותיו ע"י הממשל האמריקאי, כי לפי החוק האמריקאי הם מחוייבים להחזיק במוסדות אלו אשר עולים הון תועפות ולא היה הוה אמינא כלל להחזיק מוסדות אלה בעצמנו. ורק המורים וההוצאות של לימודי הדת וכל הכרוך בדת במוסדות אלה מומנו מכספי המוסדות החרדיים ומתרומות של נדיבים. יצויין, כי מיד עם היווסד המוסד "שערי חמלה", נשלחו ילדים מכל קצוות אמריקה ממשפחות חרדיות לרבות מארץ ישראל, ששם אין מוסד כזה לחרדים בנפרד.

לפני עשר שנים הוגש ערעור לבית המשפט העליון (סופרים קארט) באמריקה, שהיה מורכב משופטים ליבראליים, שהחמירו על ההפרדה בין הדת והמדינה בפסק הדין של השופטים נאמר: כי כל עזר הניתן ע"י הממשלה לילדים הלומדים בבתי ספר דתיים, אך אינו נחשב ללימודי דת לא יינתן להבא בתוך שטח בית החינוך הדתי, כי אם בשטח נייטרלי, כדי שלא יראה כתמיכת המדינה במוסד הדתי. ומאז, הוצבו ליד המוסדות החרדיים מבחוץ בשטח עירוני קרוואנים או משאיות של הממשלה, בשביל שיעורי העזר הממומנים ע"י הממשל.

בעקבות פסק הדין לא היה אפשרי לקיים את המוסד "שערי חמלה" בתוככי בניין "בית רחל" של מוסדות סטמאר, אלא רק מחוצה לו. בשטח נייטראלי. אז ביקשו מנהלי המוסד "שערי חמלה" מאת מועצת החינוך של מונרו אשר בשטח שיפוטם, השתייכה אז העיר קרית יואל, שיואילו להקציב כמה קארוואנים לפי הצורך למוסד שערי חמלה ולהציבם ליד בנין "בית רחל", כדי להמשיך ולקיים את הטיפולים שממומנים ע"י הממשל האמריקאי. אולם הם החליטו לא להענות לבקשה זו, אלא לצרף ילדים הללו של "קרית יואל" למוסד כזה שיש להם ללא-יהודים באזור זה. הורי הילדים, רובם ככולם, לא הסכימו לזה שבניהם יתחנכו באווירה נכרית אשר תנתק אותם מכל זיק יהודי. ומנהלי המוסד "שערי חמלה" פנו לבית המשפט בנידון והגישו כמה ערעורים. בתי המשפט דחו אותם ופסקו שאין אפשרות חוקית להכריח את מועצת החינוך לתת לילדים אלה את הטיפול המגיע להם בתוככי קרית יואל.

מחוסר ברירה החלו מנהלי ומייסדי המוסד במבצע גיוס כספים כדי להחזיק ולקיים את המוסד. נערכו מגביות בניו-יורק ובקרית יואל, וישראל קדושים נתבעים ונותנים ועלה בידיהם להחזיק את המוסד משך זמן לפי האפשרויות הכספיות שעלה בידם לגייס לצורך המוסד. אולם אין הקומץ משביע את הארי. לא ארכו הימים והקומץ לא השביע את ההוצאות המרובות ההכרחיות והיו נאלצים לקצץ ולצבור חובות עד שהמוסד עמד בפני סכנת סגירה. ויתרה מזאת, מחמת הדפיציט הגדול היו המהלים מוכרחים להחזיק את המוסד בצפורניהם. הם הסתבכו בחובות, אי פריעת מסים בזמנם, עד שעמדו בפני משפטים ועיקולים על נכסיהם הפרטיים וסכנת ישיבה בבתי הסוהר ריחפה עליהם.

לכן הוחלט, לנוכח המצב הנוראי, להיפרד ממועצת החינוך הכללי של המחוז ולהקים חינוך נפרד לקרית יואל. ולמרות הקשיים עלה בידם בעזרת השם יתברך להעביר שם חוק חדש להפריד את שטח קרית יואל למחוז חינוך (סקול דיסטריקט) נפרד, עם מועצה נבחרת ע"י תושבי הקהילה ונערכו בחירות והוקמה מועצה נבחרת העומדת בקריטריונים משפטיים וחוקתיים של הממשל.

בו בזמן החל בבניין בניין מיוחד למוסד זה, אשר אינו שייך כלל למוסדות החינוך של סטמאר, אשר לפי החוקה נקרא בשם מוסד חינוך ממשלתי המכונה "פאבליק סקול" וכל הפעולות במוסד היו ממומנות ע"י הממשלה. והבניין הושכר לממשלה באופן, אשר לפי החוקה, לא היה שום חשש של תמיכה במוסדות סטמאר, אשר הם מוסדות דת. מאחר שהמוסד נמצא במקום עירוני ממשלתי ולא בבניין הקודם של "בית רחל" של סטמאר.

דבר נוסף הרוויחו מכך ע"י בחירת מועצת חינוך מאנשי הקריה, שהם יכולים לבחור את כל אשר ניתן לילדים אלה לפי החוקה עד כמה שאינו נכלל בגדר של עניין דת כגון במקום אשר בתחילה כאשר היו כפופים לתכתיבי מנהלי מועצת המחוז, בתכנית הלימודים רק שפה אחת, והיא אנגלית אי. בי. סי., יכלו מעתה ללמוד גם האי. בי. ועברית, כלומר לשון קודש. ועוד הרבה יסודות בדת כגון שבת, יום טוב, כשרות וכו'. ורבנים מפורסמים שביקרו במוסד וראו את הפעולות במוסד הנעשות עם נפשות מוכות גורל, לא יכלו להסתיר את ההתפעלות שלהם עד כמה הכל מתנהל ברוח ישראל סבא, מבלי לזוז כהוא זה, שמחדירים לנפשות אומללות אלה תורה ויראת שמים, עד כמה שניתן לפי השגתם, ולכן אין כל טרוניות והתקפות. וזהו כל הסיפור על מועצת החינוך המכונה "סקול בארד" בקרית יואל ...

ולבסוף: אנשי סטמאר מבקשים שהרחמן (הקדוש ברוך הוא) הוא יפקח עיניים עוורות לראות נכוחה את אשר לפניהם. וילמדו תועים בינה ויטו כולם שכם אחד לשים כבוד לשם יתברך ולקדש שמו יתברך בעולם. ויעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ונאמר אמן ...