פרשיות פליטים – 45 שנה אחרי

בשוויץ נחשפה פרשה של פיטורי קצין משטרה על שסייע לפליטים אוסטרים להיכנס למדינה בארה"ב מתברר כי שר המלחמה של הנשיא רוזבלט ניסה למנוע יציאתם של פליטים יהודים באירופה ובמינכן איימו על חוקרת רדיפת היהודים מאז עליית הנאצים לשלטון...

"תיבת פאנדורה" שהיתה נעולה במשך 15 שנה נפתחה לאחרונה בשוויץ, ונחשפה פרשה מכוערת הקשורה בפיטוריו של קצין משטרה שווייצרי (לא יהודי), משום שסייע לפליטים יהודים מאוסטריה להיכנס לגבולות שווייצריה באופן בלתי ליגלי, ידו של נשיא הפדרציה של הקהילות היהודיות בשווייץ היתה במעל זה, כך מוסר "בתפוצות" עלון הידיעות המופיע מטעם הקונגרס העולמי.

באחד מעתוני שווייץ פרסם לאחרונה החוקר לאנסלוט סאנדור מציריך, פרשה שלא היתה ידועה לרבים ופרסומה היכה גלים בדעת הקהל היהודית והלא-יהודית בשווייץ. פאול גריננגר, ראש משטרת הקאנאן של סאנט-גאלן בשווייצריה הגובל באוסטריה, שנפטר לפני כ-15 שנה, פוטר ממשרתו בשנת 1939. בעבר נפוצה השמועה כי פיטוריו של קצין המשטרה קשורים בעובדה שהוא איפשר כניסתם של פליטים יהודית מאוסטריה, אולם השלטונות השווייצרים הכחישו את השמועה.

עתה 45 שנה לאחר מכן, אומר לאנסלוט סאנדור כי חרף ההכחשה, פוטר גריננר משום שנתן ל-3601 פליטים יהודים שברחו מאוסטריה לעבור את גבול ארצו מבלי שהיו בידם אשרות-כניסה. ממחקרו של סאנדור עולה כי שר המשטרה של חקאנאן, ואלנסון קיל, תמך בפעולותיו של איש המשטרה שלו, וסבר כמוהו כי יש לסייע לפליטים יהודים להיכנס לשווייצריה כדי להצילם מן הנאצים. אך לראש המשטרה הפדרלית, היינריך רוטמונד, היתה דעה אחרת בנידון והוא הפעיל לחצים על ממשלת הקאנאן, שהחליטה לבסוף לפטר את גריננר. היה זה אותו רוטמונד, הזכור לשמצה על כך שציווה להחתים את הדרכונים של יהודים גרמנים שנמלטו לשווייץ באות J (יוד).

לפי החוקר השווייצרי, הדבר המכוער בפרשה זו הוא חלקו של סאלי מאייר, אז נשיא הפדרציה של הקהילות בשווייץ. מאייר פנה במכתב אל רוטמונד והתלונן על הזרם הגובר של פליטים יהודים לעיר מולדתו סאנט גאלן. הוא התלונן על פעולתה של רחל שטרנבוק, בתו של הרב המקומי, למען הפליטים היהודים.

ובאותו עניין, ממחקר שנעשה בארצות-הברית מתברר כי הנרי סטימסון, מי שהיה שר המלחמה של הנשיא רוזבלט, ניסה למנוע את יציאתם של פליטים יהודים מאירופה. החוקר הארווי שטרום מתבסס במחקרו על יומניו של סטימסון, השמורים באוניברסיטת ייל. אף-על-פי שסטימנסון לא היה אנטישמי מוצהר ולא השתייך לאף אחד מן הארגונים והקבוצות שפעלו בתקופתו, וגם היה מידידיו האישיים של שופט בית-המשפט העליון ומנהיג ציוני פליקס פרנקפורטר, הוא התמיד בהתנגדותו להגירת יהודים לארצות הברית. בתקופת מלחמת העולם השניה אף ייעץ לנשיא רוזבלט ברוח זו. הוא גם סרב לאחר המלחמה להפעיל לחץ על הבריטים שיפתחו את שערי הארץ לכניסתם של יהודים פליטי השואה, התנגד להקמתה של מדינת ישראל, משום שסבר שהיא תסכן את האינטרסים הבריטיים והאמריקאיים במזרח-התיכון, והתנגד להפצצת מחנות ההשמדה ומסילות הברזל שהוליכו אליהם. בנוסף לאלה, התנגד להענשתם של הפושעים הנאצים ולהעמדתם לדין, מחשש שהדבר יביא את גרמניה אל זרועות הקומוניזם.

החוקרת הגרמניה הצעירה אנייה רוסמוס ונינגר קיבלה פרס כפול על ספרה "התנגדות ורדיפה – הדוגמא של פאסאו 1939-1933: פרס עיריית מינכן בסך עשרים אלף מארק ופרס התאחדות המו"לים ומוכרים ספרים של באווריה לשנת 1984. בטקס הכתרת הפרסים הועלה על נס אומץ לבה של החוקרת, שנתקלה באיבה גלויה וחריפה מצד בני עירה כשהחלה לחקור את פרשת רדיפות היהודים מאז עלו הנאצים לשלטון ואת העובדה שרק מתי מספר מאזרחי מינכן נחלצו לעזרת הנרדפים והתנגדו למדיניות הנאצית. בדברי התודה אשרה החוקרת עובדות אלה.