בשבועון המשעמם של
מפא"י - "הפועל הצעיר" , מתאר דן מעוז איך שהוחרד בשמעו מפי קריין החדשות על ההתנקשות בשר
התחבורה מר פנקס שבנס ניצל מפגיעה
. למר מעוז יש כשרון "להיסטוריה" והוא מספר על האווירה ששררה בארץ הזו לפני 15 או 20 שנה. לפי תאורו הייתה כאן אידיליה ממש. אנשים לא חשבו על ביטוח מפני גניבות (וממה התפרנסו פקידי "הסנה" ...?) אף אחד לא סגר את ביתו, גם הגינות שררה במלחמת המפלגות. ובמי תולה הוא את הקולר? הרי מה שהוא כותב:
נוצר מצב איום, התקפת הנפל של חרות על
הכנסת והפגנותיה, שעוררו שאט נפש בצבור, פתחו מסע של שערוריות פוליטיות,
ברמלה סטר בר-נש אחד
ממפ"ם על לחיה של חנה למדן, מפני שאין דבריה כדבריו ואין דעתה כדעת מפלגתו, מסטירת לחי לפצצה, וכו'.
למר מעוז יש לייעץ שידפדף בעתוננו מלפני 15 או אפילו 20 שנה, ויקרא על נתוץ ראשים ע"י חבריו של מעוז על גזילת סרטיפיקטים ע"י חבריו לדעה, על מלשינות והסגרות לוחמים לידי הבולשת הבריטית, על
חטיפות ועינויים שבוצעו בלוחמי המחתרת אנשי
אצ"ל ולח"י בתוך המרתפים של קיבוצי מפא"י ומפ"ם וכו'
ואין צורך להזכיר את הדברים הבולטים כגון: נילי, לישינסקי,
דה-האן,
משפט ארלוזורוב,
אלטלנה. כי עליהם כבר דובר בהזדמנויות אחרות ....
איך אומר הפתגם: בביתו של תלוי אין מזכירים את החבל ...
הערות: * מדובר על פצצה שנזרקה על ביתו של פנקס בתאריך 21/06/1952, כנראה בגלל
כפייה דתית על השבתת רכבים
בשבת. בהטלת הפצצה הואשמו שאלתיאל בן-יאיר ועמוס קינן, אך זוכו מחוסר הוכחות.
צולם בספריית שער-ציון, בית אריאלה - מדור העיתונות
Powered By