"העליה" לטבריה

"בן-גוריון הוא צרור עצבים - במובן הטוב והגרוע של המלה. טבעו של אדם עצבני (ומכל שכן - של אדם עצבני מאוד) הוא - להפריז, להפריז תמיד, לגנאי או לשבח. ארץ ישראל על ים סוף - מכריז הוא בהתלקח האש המקסימליסטית שבנפשו. תספיק לנו מדינת פיל - פוסק הוא פעם אחרת בבוא עליו הלך הרוח המינימליסטי. הבעיה הערבית היא הבעיה המרכזית של מפעלנו - מצהיר הוא פעם אחת בהדגישו את השקפתו זו הדגשת יתר ע"י פרסום חיבור מיוחד, מוקדש לענין הערבי. "הערבים? איתם נשוחח לאחר שהם יתנו את הסכמתם למדינה העברית! " - מודיע הוא בגאווה בפעם אחרת. פעם הוא מטיף להבלגה, ופעם - לתגובה.

יימצאו אולי, קוראים, שיגידו שאם אותו אדם עושה הכרזות סותרות הרי פעם אחת מוכרח הצדק בכל אופן להיות איתו. ברם, אין זה נכון: הצרה עם בן-גוריון היא, שהוא קופץ על ים סוף כשהעגלה מתקרבת למדינת פיל, ועל מדינת פיל הוא קופץ כשהעולם מביט על ים סוף, הוא מטיף להבלגה כשמולו מספר כנופיות דלות, ולתגובה - במצבים הרבה יותר רציניים.
הוא פונה לערבי, כשהאנגלים תומכים ביהודים, ומעלים ממנו עין כשהערבי הופך לקלף. חוסר יציבת ועצבנות בכל אשר תפנה. התוצאה היא שהוא טועה גם כשהוא צודק ...

הפרוגנוזה שלו היא תמיד מסוכנת, ומטעם פשוט: הוא רואה את המצב לא כמו שהוא במציאות, אלא כמו שהוא משתקף בנפשו ע"י הראי ששמו "עצבים".
וראי זה, הוא לפעמים קרובות ראי עקום מאוד. מה שבן-גוריון אינו יכול, ולא יוכל אף פעם, הרי הוא להבחין הבחנת-יתר בין המציאות שבחיים והמציאות שבדמיון.
לכך חסר לו השקט הפנימי המרענן. לגבי דידיה - החיים והדמיון חד הוא. בחיי הלאום יכול הוא, איפוא, לשחק תפקיד של "רופא בית", כלומר של רופא-מעודד אבל לא של רופא-דיאגנוסטיקן (רופא מנתח) ...