מתי חל דין רודף, לפי פירושים על "הבא להרגך השכם להרגו"

ברכות דף נ"ח ע"א: ר' שילא נגדיה לההוא גברא דבעל מצרית, אזל אכל ביה קורצי בי מלכא, אמר איכא חד גברא ביהודאי דקא דיין דינא בלא הרמנא דמלכא, שדר עליה פריסתקא כי אתא אמרי ליה מה טעמא נגדתיה להאי, אמר להו דבא על חמרתא, אמרי ליה אית לך סהדי, אמר להו אין.
אתא אליהו אדמי ליה כאיניש ואסהיד. אמרי ליה אי הכי בר קטלא הוא, אמר להו אנן מיומא דגלינן מארעין לית לן רשותא למקטל, אתון מאי דבעיתון עבידו ביה עד דמעייני ביה בדינא פתח ר' שילא ואמר לך ה' הגדולה והגבורה וכו' (דברי הימים א כט), אמרי ליה מאי קאמרת אמר להו הכי קאמינא בריך רחמנא דיהיב מלכותא בארעא כעין מלכותא דרקיעא ויהב לכו שולטנא ורחמי דינא.
אמרו חביבא עליה יקרא דמלכותא כולי האי יהבי ליה קולפא ,אמרו ליה דון דינא כי הוה נפיק אמר ליה ההוא גברא עביד רחמנא ניסא לשקרי הכי, אמר ליה רשע לאו חמרי איקרו, דכתיב אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג). חזייה דקאזיל למימרא להו דקרינהו חמרי ,אמר האי רודף הוא והתורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו, מחייה בקולפא וקטליה. אמר הואיל ואתעביד לי ניסא בהאי קרא דרשינא ליה לך ה' הגדולה זו מעשה בראשית, וכן הוא אומר עושה גדולות עד אין חקר (איוב ט). וכו' וכו'.
עכ"ל [עד כאן לשון] הגמרא.

המאירי ^{[ 1 ]} בסוגיא זו מעיר, וז"ל: [וזו לשונו]
כלל אמרו הבא להרגך השכם להרגהו ומ"מ יש למדים מסוגיא זו שאינו רשאי להרגו על מה שעבר אלא על מה שהוא רואה שהולך עכשיו למסרו. שהרי ר' שילא הלקה אחד על שבא על הכוחות והילשינו לקיסר. לומר איכא חד יהודאי דדאון בלא רשותא וניצל ממנו ולא השתדל בהריגתו. וכשראה פעם אחת שהיה הולך למסרו אמר הבא להרגך וכו' וקטליה. ומ"מ בעניינים אלו אין לציין אלא מה שעיניו רואות. עכ"ל המאירי.

לכאורה אפשר להקשות על ראית המאירי מסוגיא זו שמתי ישנו הדין הבא להרגך השכם להרגו דווקא לפני שמסר, אבל אחרי שמסר והלשין אין דין רודף.

ולאמר כי הסיבה הייתה אחרת מפני שטרם קיבל את הרשות מהשלטונות לדון בדיני נפשות, לכן לא הרג אותו אחרי שהלשין. אבל לאחר שקיבל את קולפנא, ואת הרשיון לדון דיני נפשות הוא הרג את המלשין.

ומציין הגאון ר' ישראל גרוסמן ^{[ 2 ]} שליט"א מגדולי ירושלים, הסכים לקושייתו, אולם תוך כדי דיבור חריף לא באופיו, ישר והגיוני ואמר:

באם נגיד שהסיבה שלא הרג אותו בגלל שלא קיבל את הרשיון לדון בדיני נפשות, אולם לאחר שקיבל את הקולפנא למה לא הרג אותו מיד על ההלשנה הקודמת?

מכאן משמע שמתי ישנו הכלל הבא להרגך ומוסר למי שהולך להלשין אז נקרא רודף, אבל לאחר שכבר מסר איננו רודף יותר ואסור להרגו.

ומכאן מביא המאירי את הראייה מסוגיא זו.