האם הפסקה בתפילה היא בדיבור או בהליכה - לפי מסכת ברכות

ברכות דף ל' ע"ב במשנה: אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. עד כאן המשנה

דברי המשנה "ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק את תפילתו" מה פירושם? האם נאמר כרוך על עקבו, פירושו המילולי שהנחש נאחז בעקבו כלומר בכף רגלו של המתפלל, או משמעותו שהנחש מתפתל על עקבות המתפלל?

לכאורה זה נוגע לפילולוגיה, אולם לפענ"ד [לפי עניות דעתי] חולקים בפירוש זה ראשונים.

ישנה מחלוקת בין הראשונים אם גם הליכה ממקום למקום הוי הפסקה בתפילה או רק דבור ואמירה נקראים הפסקה.

הרבינו יונה ^{[ 1 ]} על המשנה הנ"ל אומר בפירוש כי הליכה ממקום למקום לא נקרא הפסקה, רק דיבור ואמירה וז"ל [וזו לשונו]: אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק ואע"פ שאין לו להפסיק ולדבר אפילו הרי יכול ללכת כדי שישליכנו מעליו שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום, וכו', עכ"ל [עד כאן לשונו].

הגר"א מוילנא זצ"ל בספרו "אמרי נעם" על ברכות בדף זה כותב: ואפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אתי לאשמועינן ב' דברים, המלך שואל וכו' היינו שלא יפסיק אפילו בדיבור, ונחש כרוך היינו שלא יפסיק ע"י הילוך דמה יועיל דיבור לגבי נחש? ודלא כרמ"א סימן ק"ד סעיף ג', שכתב דהליכה לא הוי הפסק והוא מדברי רבינו יונה שכתב דלא מצינו דהליכה הוי הפסק והוא תמוה דכאן מוכח הוא להדיא ההיפוך. עכ"ל הגר"א ז"ל.

הרמב"ם הלכות תפלה פרק ו' הלכה ט', פוסק: אין המתפלל מפסיק תפילתו, אלא מפני סכנת נפשות בלבד. אפילו מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו; אבל פוסק הוא למלך עובד כוכבים, שמא יהרגנו. היה עומד בתפילה, וראה מלך עובד כוכבים או אנס בא כנגדו, יקצר; ואם אינו יכול, יפסיק. וכן אם ראה נחשים ועקרבים באים כנגדו, אם הגיעו אליו והיה דרכן באותו המקום שהן ממיתין, פוסק ובורח; ואם לא היה דרכן להמית, אינו פוסק. עכ"ל הרמב"ם.

נושאי כליו ^{[ 2 ]} של הרמב"ם הכסף משנה והלחם משנה מציינים את מקור דברי הרמב"ם, אם ראה נחשים ועקרבים באים כנגדו הוא במשנה שלנו, אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

משמע מהרמב"ם כי הליכה ממקום למקום הווה פסק ולא כרבינו יונה, כי דווקא במקום שיש סכנה הוא פוסק ובורח, אבל במקום שאין סכנה, אינו פוסק כלומר אינו בורח. וההפסק כאן הוא הבריחה כלומר הליכה.

רואים אנו מחלוקת בין הרמב"ם והגר"א מצד אחד לבין הרבינו יונה, באם הליכה ממקום למקום נקראת הפסקה. וזה תלוי בפירוש המשנה אפילו נחש כרוך על עקבו.

הרמב"ם שנושאי כליו מציינים את מקור דבריו אם נחשים ועקרבים באים כנגדו, כלומר מתפתלים על עקבותיו ולא נאחז בו ממש. מהמשנה אפילו הנחש כרוך על עקבו, משמע שהפירוש הוא לא מילולי אלא מתפתל על עקבותיו, ולכן אם דרכם להמית פוסק ובורח, וזאת נקראת הפסקה. אבל מותר להפסיק לגבי מקום שיש בו סכנה.

ואילו רבינו יונה מפרש נחש כרוך על עקבו שהנחש נאחז בכף רגלו של המתפלל. במקרה זה ההליכה ממקום למקום לא מועילה להסרת הנחש מעליו, אלא רק הדיבור, כלומר קריאה לעזרה, לעזור לו בהורדת נחש מעליו. אם מסוכן מותר ואם לא אסור, כי זה הוי הפסקה.

^{[ 3 ]} אלא מתפתל על עקבותיו ומשום כך אם דרכן להמית וישנה סכנה פוסק ובורח, הבריחה נקראת הפסקה אבל מותר להפסיק. ובמקום שאין סכנה אסור לו להפסיק כלומר לברוח. והליכה ממקום למקום נקראת הפסקה.

ואילו הרבינו יונה מפרש אחרת את דברי הנחש הכרוך על עקבו, כלומר שהנחש נאחז בכף רגלו של המתפלל. ולא יפסיק בתפילתו מהשם ההפסקה לא ההליכה ממקום למקום, כי מה תועיל הבריחה כשהנחש כבר כרוך על רגלו. אלא ההפסקה היא קריאה לעזרה, כלומר דיבור. לכן אם זה נחש מסוכן מותר להפסיק כלומר להגיד לאנשים שיעזרו לו, אבל אם הנחש אינו מסוכן, אסור לו להפסיק, והפסקה כאן אמירה ולא הליכה.

לפענ"ד, הא בהא תליא. אם נפרש הנחש כרוך על עקבו, נאחז בו ממש אז למדים אנו כי הפסקה היא רק דיבור ולא הליכה.
ואלה הסוברים כי הליכה גם נקראת הפסקה בתפילה, יפרשו את המשנה כרוך בעקבו, שמתפתל על עקבותיו, כלומר הנחש הוא בדרך אליו והפסקה היא הבריחה. ודו"ק [דייק ונמצא קל].