יום כיפורים - תשנ"ו

יום הכיפורים במקרא: "ובעשור לחודש השביעי הזה מקרא קודש יהיה לכם ועיניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו" (במדבר כ"ט ז'). ועוד: "והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה" (ויקרא ט"ז).

בחז"ל: "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו" (מסכת יומא, פרק ח' משנה ט').
ועוד: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. ובנות ישראל יוצאות וחונות בכרמים. ומה היו אומרות, שא נא עיניך וראה, מה אתה בוחר לך; אל תיתן עיניך בנוי, אלא תן עיניך במשפחה וכו' " (תענית דף כ"ו ע"ב).

ערב יום הכיפורים נוהגים לערוך "כפרות". את הכפרות רואים כזכר ל "שעיר לעזאזל" שהיה איש עתי משלח ביום הכיפורים כדי לכפר על חטאי ישראל. על טקס "השעיר המשתלח" מובא במקרא בפרשת "אחרי מות" (ויקרא) ובתלמוד. איש העתי היה מעלה את השעיר לראש ההר התלול הנקרא בשם לעזאזל ומעלה אותו על ראש הצוק, היה דוחף אותו מאחוריו והוא היה מתגלגל ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה ממנו אברים אברים (יומא ט"ז ע"א).

בין גדולי התורה בדורות הקדמונים היתה התנגדות לעריכת הכפרות. בין המתנגדים הרמב"ן (רבינו משה בן נחמן) והרב יוסף קארו ה "בית יוסף" (שולחן ערוך) שחי לפני יותר מ-500 שנה, ובמקום כפרות הנהיגו לערוך פדיון כפרות ואת התמורה בכסף נתנו לצדקה.

נשאלת השאלה מיהו ה "איש העתי". על כך כותב ה "זוהר" הקדוש שחיבר התנא האלוקי רבי שמעון בן יוחאי במערה בה הסתתר והוא שואל את השאלה מיהו "איש העיתי" ואיך מכירים בו שהוא מיועד לתפקיד זה. המילה עתי, משמעה, מיוחד ומזומן לתפקיד זה. על כך אומר הזהר, וזה לשונו בפרשת אחרי מות: "דהו זמין להאי, ורשום להאי, וכהנא הוה אשתמודע ביה חד עינא יתיר מאחרא פורתא. סורטא דעל עינא אתחפייא בשערין סגיאין. מכחלא עינא. ולא מסתכל במישר. האי הוא ב"נ (בר נש) זמין להאי וכדקא חזי ליה וע"ד (ועל דא) כתיב ביד איש עתי" עכ"ל [עד כאן לשונו] הזוהר, ופירושו לעברית: מיועד לזה ורשום לזה והכהן היה מכיר בו כי עין אחת היתה גדולה קצת מהשניה, העור שעל העינן דהיינו העפעפים והגבות מכוסות בשערות גדולות וסמיכות ועבות, העין בצבע כחול, ואינו מביט ישר. זהו האדם המוכן לשלוח את השעיר לעזאזל והוא כראוי לו, ועל כך כתוב ביד איש עתי.

ואנו מצידנו נוסיף, הסימנים של איש העתי לדאבוננו הגדול עומדים במבחן גם בדורנו אנו. אנשים עם גבות סמיכות ועבות מוכנים לכל דבר ולכל מעשה נבזה ושפל, ודי לחכימא ברמיזא ולשטיא בכורמיזא ... ^{[ 1 ]}

בתלמוד נאמר: "כל האוכל ושותה בתשיעי (ערב יום הכיפורים) מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי (ראש השנה דף ט' ע"א וע"ב). בערב יום הכיפורים ישנה מצווה להרבות באכילה ושתיה ולהרבות בברכות. על כך ישנה אגדה:

ישנם סיפורים שונים ומשונים על יום הכיפורים בתקופות השונות. מספרים כי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, כי משנכנס ערב יום הכיפורים, קודם תפילת מנחה לבית הכנסת, בדק כל מקום וכל פינה, מתחת השולחנות והכסאות והספסלים, ולאחר מכן עלה לארון הקודש, פתח אותו טען לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר: רבונו של עולם, בוא וראה מה בין בניך לבניו של עשיו? אילו נצטוו בניו של עשיו לאכול ולשתות היום, כמה שיכורים היו מוטלים מתחת לכל שולחן וספסל. ואילו בניך, נצטוו לאכול ולשתות היום כפי שנאמר על האוכל ושותה ביום התשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי. ואני לוי יצחק מברדישטב מעיד לפניך ולפני כל הקהל הקדוש הזה, שבדקתי מתחת לכל שלחן וספסל ואפילו שיכור אחד לא מצאתי ...

בערב יום הכיפורים לאחר הסעודה המפסקת הולכים לבית-הכנסת להתפלל. בערב זה כמעט כולם הולכים לשמוע את תפילת "כל נדרי". כפי שמקובל חובר הנוסח של "כל נדרי" בספרד, בשעה שהאנוסים היו מתכנסים במרתפים ובמערות, היו קוראים בפני הנאספים את הנוסח הזה של התרת נדרים, לרמז שמתבטלים כל הנדרים והשבועות שהם האנוסים נדרו ונשבעו בשעה שקיבלו את הנצרות.
אבל השאלה המתבקשת היא מי חיבר את המנגינה הנפלאה ל "כל נדרי" ? על כך מספר ב. יאושזון (ב. יוסטמן) ז"ל בספרו "מאוצרנו הישן" את הסיפור הבא על הלחנת הלחן לכל נדרי מפי המלחין היהודי הנודע גולומב שסיפור את סיפור המעשה הבא:

סיפור הקשור עם יום הכיפורים מובא בספר "שלשלת הקבלה" ושם מסופר:

התפילה המרכזית ביום הכיפורים היא "הוידוי". הרב יצחק מאיר אלתר (רוטנברג) מגור (1799-1866) מייסד שושלת חסידות גור, שהיה מגזע המהר"ם מרוטנברג, בעל מחבר הספר "חידושי הרי"ם" היה אומר: מפני מה סידרו את הוידוי - "על חטא" בסדר אלף בית? ^{[ 2 ]} התשובה: אלמלא האלף בית היינו מתוודים בוידוי שאין לו סוף ... שכן העבירות והחטאים והפשעים שבידינו אין להם סוף ...

לפי המסורת הוצא רבי עקיבא להורג ביום הכיפורים ולזכרם של עשרת הרוגי מלכות, שובצה בתפילת מוסף של היום, הקינה על עשרת הרוגי מלכות הנאמרת בבתי הכנסת ביום זה.

פיקוח נפש דוחה את יום הכיפורים

לפני מאה וחמישים שנה בערך, התפשטה מגיפת החולי-רע במדינת ליטא. המגיפה הפילה חללים רבים, וכאשר הגיעו הימים הנוראים והמגיפה עדיין משתוללת. מחמת חלישות הגוף והרעב גוברת הסכנה להתפשטותה של המגיפה ביתר שאת, וכשהגיע יום הכיפורים פירסם הרב ר' ישראל סלנטר (ליפקין) (1810-1883) מייסדה של תנועת המוסר אשר הטביעה את חותמה על רוב הישיבות הליטאיות. ר' ישראל כאמור, פירסם מודעות בכל בתי-הכנסת ובתי המדרש בוילנא, הוראה חד משמעית לא להתענות ביום הקדוש הזה, לקצר בפיוטים, לטייל בחוצות העיר, לשאוף אויר, להושיע איש את רעהו בכח, בכסף ובעצה. מחמת חשש פן העם לא יציית להוראתו מפני קדושת ואימת היום הקדוש והנורא של יום הדין. עלה בעצמו על הבימה שבבית-הכנסת הגדול של וילנא, שהיה מלא מפה אל פה, ולאחר תפילת שחרית של יום הכיפורים, הוציא מאמתחתו בקבוק יין ועוגות. הוא קידש על היין ואכל את העוגות לעיני כל הקהל הקדוש הזה.

קודם תפילת "כל נדרי" מכריזים: "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". הכרזה זו הונהגה ע"י ר' מאיר מרוטנברג (1220-1293), כוונתו הייתה להתיר להתפלל ביום הכיפורים עם אותם מהיהודים שעברו על תקנות הציבור, ושהוטל עליהם חרם מטעם הקהילה היהודית. למשך יום הכיפורים הוסר החרם מעליהם והותר להם לבוא ולהתפלל בקהל ה'. ישנה גירסה אחרת שה "עבריינים" מכוון לאנוסים שהמירו את דתם למראית עין ונשארו נאמנים בליבם לדת ישראל, והיו באים בסתר בליל יום הכיפורים לבית-הכנסת בכדי להתפלל בציבור.

יום הכיפורים הוא גם חג, והוא נרשם בחגי ישראל, לא רק כצום וכיום של צער וחרטה על העוונות, אלא גם כאמור חג. פילון האלכסנדרוני (ידידיה) מנמק את משמעות החג: אחרי השופר חוגגים את יום הצום. ושמא יאמר איש מן המאמינים אמונה אחרת ואינם חוששים לגנות הדברים הבאים הנאים: וכי חג הוא זה, שאין בו משתה וסעודות וחבורות אורחים ומכניס אורחים ויין רב ומיני מעדנים וערימות מכל דבר הצריך לסעודה בהמו? כי חושבים הם, כנראה, שלזה עונג ייקרא וזה מביא לידי תענוג, ואינם יודעים מה הוא התענוג לאמיתו, אותו הכיר החכם השלם בעינו החודרת. על כן קרא לצום חג, וזה למען כיבוש היצר, אשר המחוקק מצווה לנהוג בו בכל שעה ובכל מקום ובכל ענייני החיים. ואולם הפעם הוא מצווה עליו ביתר תוקף בהקדישו לו יום מיוחד. כי מי שלמד להינזר מן הדברים ההכרחיים כמזון ומשתה, איך לא ידע להינזר מהמותרות, שכל עיקרם לא באו לשם הקיום והצלת החיים, אלא לשם הנאה מזקקת ... ?