נסיונות להחזיר רכוש יהודי מתקופת השואה המופקד בבנקים בשוויץ

בעיתונות העברית בארץ חלפה ידיעה מעניינית לפיה בבנקים בשוויץ מונחים כספי קורבנות השואה ליורשיהם. את הידיעה הראשונה חשפה העיתונות הבינלאומית בייחוד פרסומי עולם העסקים כמו ה- "וול סטריט זורנאל" ו- "ביזנעס וייק", הם הניעו שני בנקים שוויצריים חשובים כמו בנק האיגוד והסוציטה דה בנק סויס, להודות שהם מחזיקים עדיין בכספים השייכים לקורבנות השואה וליורשיהם.

הפוליטיקאי הסוציאל דמוקראטי אוטו פילאר הגיש שאילתא לפרלמנט השוויצי לחקור את ההאשמות נגד הבנקים השויצריים על ניצול כספים אלו. בתגובה שפרסמה ממשלת שוייץ לא היתה הודאה בהאשמות אלו אך נאמר שעל הבנקים להתגמש בדרישות שהם מציבים בפני התובעים, על מנת להקל על היורשים לזכות בכספים.

מנהל ועדת הבנקים הפדראלית קורט האורי, הצהיר ש "הכסף נותר רכושם של המפקידים ויורשיהם החוקיים". בעקבות תגובת הממשלה ולאור הפרסומים הרבים החליט איגוד הבנקים של שוויץ לפתוח בחקירת הנושא ומינה אומבודסמן שיפקח עליה. ממשלת שוויץ אף התחייבה להקים מרכז מחקר שיאסוף את המסמכים הדרושים על מנת לקבוע את זהותם של יורשים ושל חשבונות ויטפל בתביעות היורשים ללא עיכובים מיותרים.

ב-12 בספטמבר 1995 הודיעה ועדת הבדיקה של איגוד הבנקים השוויצריים שישנם כ-900 חשבונות בנק מלפני 1945 ובהם 41 מיליון פרנקים שויצריים (34 מיליון דולרים). האיגוד הודיע, שנציב תלונות הציבור יעמוד לרשות משפחותיהם של קורבנות השואה, ו "חוק הסודיות" לא יחול על חשבונות היהודים.

כספים של קורבנות השואה אשר הופקדו ערב המלחמה בבנקים בשוויץ, בסכומים שמעריכים ששווים היום כמיליארד דולרים, נותרו בבנקים ותפחו במהלך חמישים השנים האחרונות. בעוד ניצולים ויורשיהם מתקשים לשים ידם על כספים המגיעים להם. מתברר שביורוקרטיה מסורבלת ומתישה וכן סכומי כסף גדולים ומסמכים אין סוף נדרשים על פי תקנות יבשות של הבנקים. נראה שהבנקים עצמם לא ששו עד היום להיפרד מסכומי עתק אלה. יש קושי עצום להשיג את המסמכים הנדרשים על ידי מנהלי הבנקים, מכיוון שרוב היהודים עשו מאמצים להסתיר את הברחת כספיהם לשוויץ ועל כן לא גילו לבני המשפחה את מספרי החשבונות. היו שהפקידו תחת שמות בדויים או בחשבונות ממוספרים או בתיווך של לא יהודים. ברוב המקרים, לא מצליחים צאצאי הקורבנות להשיג את התיעוד הנדרש על ידי הבנקים.

החוק השוויצרי אף מאפשר לבנקים להנציח את העוול. אם חשבון אינו פעיל במשך עשר שנים מיום פתיחתו, רשאי הבנק לקחת לעצמו את הכספים המופקדים בחשבון הרדום ואף להשמיד את המסמכים המעידים על קיומם של החשבונות. בשנת 1962 נחקק חוק שחייב את הבנקים למסור לידי הממשלה השוויצרית את כל הכספים שהופקדו בחשבונות שבעליהם היו קורבנות לרדיפות הנאצים, אך לחוק היו פרצות רבות. הבנקים העבירו לממשלה 6.5 מיליון פרנקים שוויצריים שהופקדו ב-961 חשבונות ועוד 2 מיליון פרנקים נמסרו לקהילות היהודיות ולארגון פליטים שוויצרי. לעומת זאת, התקבלו בשגרירויות שוויץ למעלה מ-7000 פניות של יהודים שידעו פרטים על הפקדות קרוביהם ערב מלחמה העולם השנייה.

ב- 1946 התחייבה ממשלת שוויץ להעמיד לרשות שיקום הניצולים 30 מיליון פראנק מתוך הרכוש ללא יורשים - כ- 900 מיליון פרנק בערכי 1962. מזה הייתה אמורה ממשלת שוויץ למסור 95 אחוזים לסוכנות היהודית ולג'וינט, אך לא עשתה זאת.

לפני כשמונה שנים, בנסיון לפייס את המבקרים, תרם בנק האיגוד השוויצרי 40 מיליון דולרים לצלב האדום הבינלאומי, כתשלום פיצוי על חשבונות קורבנות השואה שאין להם דורשים. בפגישה שהתקיימה בירושלים בין נשיא הקונגרס העולמי אדגר ברונפמן ובין ראש הממשלה יצחק רבין, שר החוץ שמעון פרס ושר האוצר בייגה שוחט, מונה ברונפמן לנהל משא ומתן עם ממשלת שוויץ, על הצלת כספי היהודים המופקדים בבנקים. בפגישה נידונו דרכים שונות לטיפול בנושא הפקדונות. מינויו של מנהיג יהודי על ידי ממשלת ישראל הוא המשך למיזכר ההבנה העקרוני שנחתם בנובמבר 1992, בין ברונפמן ובין השר שוחט, לפיו תהיה ישראל היורשת החוקית של רכוש שאין לו יורשים, יחד עם הקהילות היהודיות המקומיות והעם היהודי.
ברונפמן הוא היו"ר של ארגון להשבת רכוש יהודי, בקיצור איל"ר - הפועל להשבת רכוש קהילתי ולהעברת כספים שאין להם יורשים לרשות העם היהודי. בארגון שהוקם ב-1992 חברים בנוסף לקונגרס היהודי העולמי גם בני ברית, ג'וינט, הסוכנות היהודית וארגוני ניצולים.

ממסמכים שנתגלו בארכיוני המשטרה החשאית של מזרח גרמניה לשעבר, מתברר שב-1944 שלח מפקד הגסטאפו היינריך הימלר, רכבת מיוחדת עמוסה בזהב יהלומים ויצירות אמנות להפקדה בכספות הבנקים של שוויץ, שווי "אוצר היטלר" שנגזל ברובו מיהודי הונגריה, נאמד במאות מיליוני דולרים.

קיומם של החשבונות של קרבנות השואה בבנקים השוויצריים, חשף מציאות שבה נושא רכוש יהודי שלא הוחזר לעם היהודי אינו ממוקד במדינות מזרח ומרכז אירופה בלבד.

מדינות שהיו לאחר המלחמה מאחורי מסך הברזל לא היו היחידות שנהנו מהרכוש של הקרבנות. במהלך שנת 1995 נתווספו עדויות שרכוש יהודי נגזל גם במדינות מערב אירופה דוגמת שוויץ, אוסטריה נורבגיה וצרפת.

אחת הפעולות הראשונות של אדולף היטלר עם עלייתו לשלטון בגרמניה בשנת 1933, הייתה הכרזת "יום חרם" על בתי עסק של היהודים. באותם הימים היו בגרמניה למעלה ממאה אלף עסקים עצמאיים בשליטת היהודים. לאחר "ליל הבדולח" ב- 1938, נאסרה על היהודים כל פעילות כלכלית עצמאית ונאצים הופקדו על מכירתם של העסקים היהודיים. ככך שנמתח החבל והתהדק יותר, כן הלכה וגברה הברחת הכספים מגרמניה לשוויץ. גם יהודי אוסטריה, הונגריה ופולין חשו את הסכנה האורבת להם וחיפשו דרך להציל ולו חלק מרכושם. כבר בשנת 1934, חוקקה ממשלת שוויץ את חוק הסודיות הייחודי. לאחר שהנאצים שלחו שליחים מיוחדים לבנקים בשוויץ, כדי לגלות את הרשימות של היהודים שהפקידו את כספיהם שם. הברחת הכספים מגרמניה הייתה באותה תקופה עבירה חמורה ורק אלה שהיו בידיהם סכומים גדולים היו מוכנים להסתכן.