סעדתי את בן גוריון לאחר זריקת הרימון בכנסת - סיפורו של רופא צעיר

לפתע נשמעות צפירות של ניידות, הן עוצרות בחריקה. שוטרים קופצים מהן וחוסמים את שערי בית החולים "הדסה". אין יוצא ואין בא. כעבור דקה או שתיים שוב צפירות. מגיעים 3 אמבולנסים ובהם מספר פצועים, מבניין הכנסת בבית פרומין. הפצועים הם ראש הממשלה דוד בן גוריון והשרים משה שפירא, משה כרמל וגולדה מאיר.

קיימת אי ודאות והמתח רב הוא, מיציע האזרחים בכנסת הוטל רימון יד שהתפוצץ ליד שולחן הממשלה. בשעות הראשונות החשש הוא שמדובר במחתרת טרוריסטית, ערבית או יהודית. רק כעבור זמן התברר שמשליך הרימון הוא תמהוני בשם דוייק. (נוסיף בסוגריים כי אותו הדוייק רץ לכנסת הקודמת ^{[ * ]} ). זה היה בשנת 1957, לפני 37 שנים (29/10/1957).

בן גוריון מובל לחדר הרופאים בקומה השנייה שהוסב זמנית לחדר פרטי עבורו. הוא נפצע משני רסיסים, בזרועו ובכף רגלו. במסדרון, עצרה אותי האחות המפקחת ושאלה: תהיה מוכן לעבוד אצל ב.ג. כאח פרטי? בהחלט עניתי. עליתי לחדרו. נערך שם קונסיליום נכבד בהשתתפות המורים שלנו לכירורגיה. הפרופסורים ג'וזף (המנהל), מילוויצקי (כירורג לב) וניומן (פלסטיקאי). ב.ג. נבדק ביסודיות, כפי שלימדו אותנו מורינו. הכח הגס, התחושה והרפלקסים בזרוע נמצאו תקינים. למזלו הרסיס שיטחי למדי ולא נפגעו גידים או עצבים. הוחלט להכניסו לחדר הניתוח להוצאת הרסיס באילחוש מקומי. ברסיס בכף הרגל הוחלט לא לגעת בינתיים.

בשהותו בחדר הניתוח המתנתי בחדרו בחברת רעייתו פולה, היא התגלתה כאשה לבבית, חקרה אותי שתי וערב על מוצאי, משפחתי וכו' וכו'. סיפרה בגאווה שהיא אחות מוסמכת, התעניינה בבת מחזורי עטרה, בתו של שר האוצר אליעזר קפלן. בתום שיחתנו ביקשה שכשיחזור בעלה, לא ארשה לאף אחד לבקרו, פרט לבנו עמוס. נתנה לי חפיסת ויטמינים צבעוניים תוצרת אמריקה ואמרה: "תשגיח שיקח אותם בזמן לפי ההנחיות שלי". וכן נתנה לי רדיו טרנזיסטור קטן, מהראשונים שהגיעו אז לארץ.

כשהודיעו בחדשות שב.ג. נפצע קל בהתנקשות, הנידה פולה בראשה "נו-נו יענע קל". כשהוחזר ב.ג. מחדר הניתוחים, הגיע ראשון המבקרים הנשיא יצחק בן צבי, ליווה אותו יגאל אלון שנשאר, צנוע, ממתין מחוץ לחדר. שוו בנפשכם, שני הידידים הוותיקים, משוחחים, ואני הצוציק בתווך. האראלים כבני אדם ... יצחק מסר ד"ש מרחל (ינאית) רעייתו, ואמר: שמח דודו, יצאת בעור שינייך, יכולת להיות כעת בין ישני עפר ...

בינתיים הגיע הבן עמוס במדים, היה אז סגן מפכ"ל המשטרה, נישק לאבא במצחו. דיווח שעצרו את משליך הרימון. ב.ג. נזכר שדוייק ביקר אותו בעבר בשדה בוקר וכבר אז הוא התרשם מהתנהגות מוזרה של האיש. לקראת הלילה ביקש ב.ג. ספרים לקריאה, הביאו לו ערימה של ספרי פילוסופיה בשפה האנגלית, הוא דיפדף בהם. הגיע מזכירו יצחק נבון, הוא התיישב סמוך למיטתו, הוציא מכיסו פנקס קטן והשניים המתיקו סוד כעשרים דקות. אני התיישבתי בכורסא במרכז החדר, איני זוכר כעת, האם הטיתי אוזן לשיחתם ...

בחצות מסרו לב.ג. שהשר משה שפירא הסתבך. תחילה נראה היה שנפצע רק מרסיס בבטנו, אך במהלך הניתוח ירד לחץ דמו והתפתחו בראדיקריד ואנאאיזוקוריה. רסיס קטן חדר לגולגלת, פצע את המידדל מניגרעאל ארטערי וגרם אפילודראל העמאטומאטא. הוזעק הד"ר בלר הנוירוכירורג ו- 2 הצוותים סיימו את עבודתם לקראת שחר. אגב המשפחה הוסיפו לפצוע את השם "חיים" ומאז הוא נקרא משה חיים שפירא. הוא נפטר בשנת 1970.

לפנות בוקר כששפירא טרם התעורר סופית מההרדמה, הופיע הנוירולוג הפרופ' ליפמן היילפרין מחבר שבועת הרופאים שלנו, איש קטן קומה, נעמד ליד מיטתו של המנותח ופתח בנאום קצר: "שמי דוקטור היילפרין ובאתי להביע את הזדעזעותי מהאירוע הנורא ואת איחולי להחלמה שלימה בשמי ובשם רעייתי". שפירא עדיין, בנוקאאוט, מגיב בכמה נחירות רעשניות. פרופ' ג'וזף נכנס לחדרו של ב.ג. ומספר על ההתפתחויות. הזקן חוקר אותו, האם תהיינה לפציעת הראש של שפירא "השלכות שיכליות", וכן היקשה על מצב ליבו. ג'וזף הסביר שהלב לא נפגע. ב.ג.: "לא השפיע על המשאבה ?" ג'וזף התפתל בהסברים. שליטתו בעברית לא הייתה מי יודע מה. לבסוף נמלט בעור שיניו בהפטירו: כדאי שאת הנקודה הזו תברר עם הקרדיולוג קרל בראון. הפליאה אותי סקרנותו של ב.ג. ועיקשותו בנסיון להבין. הוא לא הסתפק בתשובה סתמית. לא חשש להתווכח עם בר סמכא ...

אגב קרדיולוגים, למחרת נכנסו לחדרו של ב.ג. 2 הבכירים של "הדסה" קרל בראון ושלמה רוזנברג, עם מכשיר אק"ג, חיברו לגופו את האלקטרודות והפעילו את המכשיר. המכונה משום מה לא עבדה, המחט קיפצה בצורה מוזרה ולא הצליחה לרשום מאומה. חלפו כמה דקות של נסיונות שווא להפעיל את המכשיר, ואז לחש רוזנברג באוזנו של בראון בתקווה שאני לא אשמע "אולי כדאי שקודם כל נחבר את התקע לחשמל ..." ככה זה לפעמים כשהויפ (VIP - א.ז) זוכה ליחס מיוחד ...

בתקופת אישפוזו של ב.ג. רצתה פולה להיות סמוכה אליו, בקשתה להתגורר בבית החולים הופנתה לפרופ' ב. צונדק. הוא הסכים להקצות לה מיטה במחלקתו ובתמורה רצה לקבל מיטה כירורגית. טילפן לג'וזף ואמר לו: "אני אשכיב את פולה במיטה שלי ואתה תשכיב אשה שלי מיטה שלך" ... (הדו שיח מיוחס לג'וזף וסדובסקי). צונדק היה ממולח, מגונדר תמיד בחליפה ובעניבת פרפר. הוא שאל פעם סטודנטית בבחינה, מהם הסימנים הראשים להריון. היא השיבה: אל-וסת, בחילה, בטן מתנפחת. צונדק שציפה לתשובה אחרת, קרי: מבחן אשהיים - צונדק חיובי ^{[ ** ]} , כעס ואמר: "לי אין וסת, הבטן שלי נפוחה וכשאני שומע את תשובתך אני נתקף בבחילה, ואני לא בהריון !"

את הלילה הראשון לפציעה בילינו כשב.ג. מתהפך במיטתו מחמת כאבים ואני משנה תנוחות בכורסה שלידו. בשלב כלשהוא הזרקתי לו תפידין ופרופ' ג'וזף אישר לי לחזור על הזריקה כעבור מספר שעות. כששאלתי את ב.ג. האם הוא רוצה זריקה נוספת, השיב: "לא תודה, הזריקה הכאיבה לי יותר מהרסיסים". אוי לאותה בושה, האם "ילשין" עלי בפני האחות הראשית? הוא שתק.

בכלל הרשימה אותי העדינות של האיש, עד כמה היה לא טרחן לעומת חולים אחרים. את הארוחות הביאו לו מחדר האוכל הכללי, על מגש סטנדרטי, והוא אוכל במהירות כל מה שמוגש לו. נראה בעליל, שהראש שלו מצוי בספירות אחרות. מסיים ואומר תודה. כשאני חושב על הנהנתנים של ימינו ...

בלילות הראשונים שלאחר הפציעה עבדתי אצלו לסירוגין עם ידידי בן מחזורי יוסף שנקר. כשהזקן נרדם עזרנו לעתים לטפל בחולים קשים במחלקה. אני נזכר בחולה מאלף, גבר כבן 50 זועק בגלל כאבי בטן, ומימצא של בטן כמו קרש אנמנזה (היסטוריה של מחלות) של כיב עיכולי. קראנו לכירורג התורן ד"ר פויכטוונגר, שאמור היה לסיים ניתוח תוך מחצית שעה. בינתיים זועק החולה לעזרה, החלטנו לתת לו זריקת מים-פיסולוגיים, בכדי לא לטשטש את התמונה, וראה זה פלא כעבור דקות ספורות נרגע החולה, כאב הבטן הוקל והוא היה אסיר תודה על הזריקה. בניתוח אובחנה צפקת עקב התנקבות הכיב. למדתי לקח לכל החיים: הרכיב הסוגסטיבי של כאב הוא בעל משקל רב, אבל חשוב יותר לדעת שלא כל חולה המשתפר לאחר תמיסת מים פיסולוגיים או מתן ויטמין ס. הוא בהכרח פונקציונאלי ...

מדי בוקר היה מגיע רופא המשפחה הפרופ' רחמילביץ בודק דופק ולחץ דם, מנהל עם פולה ודוד שיחה מתובלת בביטויים תלמודיים, נפרד לשלום וצועד במרץ לכיוון המחלקה לרפואה פנימית ב'.

בימי ניתוחים נערך ביקור הבוקר בשעה 7. בראש הפמלייה צועד ג'וזף ^{[ *** ]} בוגר אסכולת אדינבורג, מגודל גוף, מאחוריו טור הרופאים. אני נזכר באמרת בעד סייד (Bad side ???- א.ז.) שלו בהקשר לדלקת תוספתן ואמר: כשאנו בודקים חולה חשוד באפנדיציטיס וכל הרופאים שוללים את האבחנה פרט לרופא הבית הכי אפרוח שחושד בכל זאת באפנדיציטיס אני מיד מעביר את החולה לחדר ניתוח".

בשבוע הראשון היה צמוד לחדרו של ב.ג. שלישו הצבאי ארגוב, ואז הוא התאבד. זמן מה לפני כן היה מעורב בתאונת דרכים שגרמה למוות רוכב אופנים והוא לא התאושש מאז. ב.ג. היה מאוד קשור לארגוב והחליטו להסתיר ממנו את הידיעה על התאבדותו של שלישו עד שיתחזק. יצויין כי אז הדפיס עיתון "דבר" במיוחד עבורו עותק פרטי שבו הושמטה ממנו הידיעה הטראגית.

ומוסיף: אני זוכר את דמותו כי מטבע הדברים זכרונות מיטשטשים עם הזמן, אולם דמותו של ב.ג. עדיין לנגד עיני. גבר קטנטן במיטתו עם רעמת שערו על הכר, אני זוכר את שעונו, הרצועה מקומטת, ועל הקיר קולב עם חולצת חאקי.