חליפת מכתבים חריפה שהתנהלה בין מספידי
ברוך גולדשטיין שערך את הטבח
במערת המכפלה,
הרב דב ליאור ראש ישיבת "ניר"
בקרית ארבע מראשי "
גוש אמונים" לבין הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין ראש ישיבת "הר עציון"
בגוש עציון.
"
מימד" התנועה להתחדשות הציונית הדתית שבראשה עומד
הרב יהודה עמיטל ראש ישיבת "הר עציון" פרסמה לראשונה כעבור חדשיים מהטבח במערת המכפלה את המחאה החריפה של הרב ליכטנשטיין על המספד שנשא הרב ליאור בתוך כתלי
ישיבת ההסדר ניר בקרית ארבע על ברוך גולדשטיין, וכן מחאה נמרצת לכל ראשי ישיבות ההסדר, על שתיקתם הרועמת. יצויין כי זאת היתה המחאה החריפה ביותר שיצאה מפיו של אישיות תורנית גדול בתורה ומוסמך למדעים כלליים, הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין שהוא חתנא דבי נשיאה של המנוח הרב
יוסף דב סולובייציק מבוסטון, מנהיגה של
היהדות הדתית לאומית שעמד בראש
ישיבה "יוניברסיטי" (ישיבת רבי יצחק אלחנן) בניו-יורק.
אנו מוסרים את חליפת המכתבים ככתבם וכלשונם: וז"ל :
לעמיתי הנכבד, השלום והברכה. כולנו מכירים את הרגישות הרבה הקיימת, במסגרת איגוד ישיבות ההסדר ותוך כדי שיתוף פעולה בו, לשמירה על עצמאותה המוחלטת של כל ישיבה במישור החינוכי; וכולנו די דבקים במסורת ותיקה ונאותה של אי התערבות ישיבה אחת לגבי הנעשה, בתחום בזה, באחרת. עם זאת, בימים טרופים אלה, אני מרגיש צורך לזנוח, לשעה, מסורה זו - לא מתוך רצון להתבטא, אלא פשוט, מפני שאי אפשר, מבחינה אישית ומוסרית כאחד, לחשות.
ובכן, הנני בזה למחות מחאה נמרצת נגד מה שהתרחש אמש לעיני כל ישראל וקבל עולם ומלואו. אדם אשר תהיינה זכויותיו הקודמות מה שתהיינה, הלך לעולמו תוך כדי ביצוע טבח איום ונורא - ומתוך כך, מעבר לפשע כשלעצמו, חילל שם שמים, רמס כבוד התורה ומצוות, הכתים והכפיש דמות כנסת ישראל, המיט סכנה על עתיד ההתיישבות ביש"ע - זכה לשבח וכבוד בישיבת עיר מושבו,
בקריית ארבע, ואף נספד שם "כהלכה" על ידי ראשה. אוי לאזניים שכך שומעות; ברם, אם כבר נגזר עלינו לשמוע, שתהיה לפחות מחאה ברורה, המביעה לא רק התנערות אלא סלידה וזעזוע - וזאת, לא כדי לשמור על תדמיתנו כלפי חוץ, אלא כדי לשמר את דמותנו כלפי פנים. ומי יתן והוא רחום יכפר עוון, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ.
על החתום בדחילו ורחימו למען כבוד התורה ולומדיה אהרן ליכטנשטיין ראש ישיבת "הר עציון".
על המכתב של הרב ליכטנשטיין שלא נקב את שם המספיד, ענו ראשי
ישיבות בקרני שומרון: שמואל הבר ואברהם קורצוייל, וז"ל:
לכבוד הרב ליכטנשטיין שלום רב,
אציין כי אנו מתנגדים לטרור מכל סוג שהוא, טרור של ערבים כנגד יהודים, וכן טרור של יהודים נגד ערבים. מחאותיו של הרב אינם מתיישבות על ליבנו, בהיות אליו, שנתן לגיטימציה, ולו בדיעבד, בעיני כל העולם כולו, לארכי-טרוריסט ימ"ש (ימח שמו) ששפך דמם של יהודים ואחרים כמים, ולאידיאולוגיה הטרוריסטית שהוא מייצג, וגרם ע"י כך לחילול השם, הנורא והאיום, ונזק בל יתואר לעם ישראל, בכל מקום שהוא, ועל כן, למרות שברור לנו שכוונותיו לשם שמים, דבריו בעניין אינם נשמעים. ובמקום שיש חילול השם, אין חולקים כבוד לרב. בברכה.
ואילו מכתב התשובה של המספיד את
ברוך גולדשטיין, הרב ליאור, מתחיל ביותר כבוד והערצה לרב ליכטנשטיין, אך לא פחות חריף. וז"ל:
לכבוד הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש
ישיבת ההסדר באלון שבות, השלום והברכה וכ"ס (וכל טוב סלה), אחדש"ת (אחר דרישת שלומו הטוב) כיאות.
נתקבל פקס במשרד ישיבתנו, על אף שלא היה מפורשות מופנה אלי, כי לא נרשם שמי, בכל זאת כל מבין ידע למי המכוון, ומפני כבוד התורה הנני מוצא לנכון להתייחס ולהשיב מפני הכבוד.
אני אמנם הספדתי את המנוח ברוך גודלשטיין הי"ד (השם יקום דמו), שנהרג בלינץ על ידי הנכרים במערה, ויהודי שנהרג מפני שהוא יהודי, ודאי שקדוש יאמר עליו, כפי שאומר על קדושי
השואה, מבלי לבדוק כיצד נהגו בחייהם הקודמים, כל שכן כאן, שאנו הכרנו אותו מקרוב. בחור ירא שמים וגומל חסדים, אוהב את הבריות ומציל נפשות.
אפילו אם מי שהוא סביר שמעשהו האחרון לא היה כשורה, למה לא מגיע לו הספד כהלכה. אני בהספד לא התייחסתי במכוון לעצם המעשה, אלא לאישיותו ולפועלו, ולא נקטתי עמדה בציבור לעצם המעשה.
ההספד נערך באולם הישיבה לא מפני שזה מצביע על הזדהות עם המעשה אלא בגלל סיבות אחרות, ביניהן מזג האויר החורפי והגשום, שלא איפשר את האירוע ברחבה בחוץ.
ואני תמה על תלמידי חכמים גדולים, שהם אוהבי ישראל, כיצד ממהרים לשפוט אדם מבלי לדעת את הרקע והנסיבות שבהם פעל ואילצו אותו לפעול. אולי היה כאן מצב "לבי אנסיה" (לבו אנסו), שהוא ראה הראשון את שפך הדמים באיזור, ואנשים מתו לנגד עיניו, וכן קריאת "אטבח אל יהוד" בליל
פורים והשפלת כבוד עם ישראל, שהכל ביחד, אני מניח, גרמו לו לעשות מעשה קיצוני זה.
אני חוזר, שלא באתי בשורות אלה לקבוע ולשפוט עמדה נחרצת, אלא ללמד זכות, כפי שאנו מצווים לדון את חברינו לכף זכות. אני מקוה שכבודו יבין לרוח הדברים, הנאמרים מתוך צער וכאב, והשם יחבוש את שבר עמו.
על החתום: בברכה
דב ליאור, ראש ישיבת "ניר",
קרית ארבע.
הרב ליכטנשטיין, מצא לנכון להשיב על מכתבם של ראשי ישיבת קרני שומרון, וז"ל:
לכבוד ראשי ישיבת קרני שומרון,
הרבנים אברהם קורצוייל ושמואל הבר שליט"א, השלום והברכה.
עם שובי משהייה קצרה בחו"ל, מצאתי את תשובתכם על מכתבי, היא עוררה בי כמה תהיות ותמיהות והנני לפורשן:
א. מבין השיטין מתברר, כי הנכם מסכימים, שתגובתי כשלעצמה היתה נכונה - שהרי היה כאן, לפחות, "קיסם" הטעון טיפול - אלא שלא אני הייתי האדם המתאים לבטאה, היות ואני "ידוע ברבים" כתומך במהלך המעניק לגיטימציה לאידיאולוגיה טרוריסטית.
ובכן נשאלת השאלה: למה החשיתם אז? למה לא נשמעה מחאה מפי אנשי שלומנו הדוגלים בתפיסותיהם המדיניות, על הכבוד שניתן בישיבת הסדר "למנוח
ברוך גולדשטיין הי"ד שנהרג בלינץ ע"י הנכרים במערה, ויהודי שנהרג מפני שהוא יהודי, ודאי שקדוש ייאמר עליו, כמו שאומרים על קדושי
השואה, מבלי לבדוק כיצד נהגו בחייהם הקודמים" (מדברי הרב ליאור בתשובתו אלי) ? כלום היתה זו שעה בה המשכילים, בעלי מצח נקי, ללא קיסם וללא קורה ואולי אף עטורי טוטפות, יידומו?
אודה ולא אבוש: מבחינה עניינית וצבורית כאחת, היה עדיף לו תגובתי היתה נשמעת מפי ראשי
ישיבות שאין בהם שמץ של הרבב הדבק בי בעיניכם, אך לצערי, הדבר לא קרה; ובכל ענין מסופקני לו זה היה פוטר אותי מהחובה ומהרצון להביע עמדה בנידון.
ב. עד שאנו תוהים על השתיקה ביחס לכבוד שהתבטא בבכי ומספד, נשאל על הדממה בתוך מחנה ישיבותינו, לגבי ההרג עצמו, איני חושד את עמיתי, חס וחלילה, במתן גושפנקא לאירוע ולו בדיעבד, אך הרתיעה מפני נקיטת עמדה ציבורית, כשלעצמה, אומרת דרשני: והיא היסבה נזק מוסרי וציבורי לקהלנו המצומצם והנרחב.
הרבנים הראשיים שליט"א אמרו את דברם,
הגרמ"א שך והגר"ע יוסף שליט"א הביעו, ולו באיחור מה, דברים נמרצים: ואילו בתוך המחנה הדתי-לאומי, כמה מזקני העדה - מהם, הרגילים לנקוט עמדה ולהביע מחאה לרגל אירועים הרבה פחות משמעותיים - נאלמו דום.
הדבר עורר תהיות מגוונות, ורבים הסיקו את המסקנה העצובה "מדשתקי, שמע מינה ניחא להו רבנון" (מששתקו, משמע דניחא להם לרבנן). אני מקוה שהיא גם שגוייה; אך אשר ולעומק ולעוצמת אי הנחת, יש מקום לחשבון נפש.
ג. אשר לעצם "הקורה" הפוסלת את מחאתי, אני פשוט נדהם. לא כאן המקום לדון בתהליך השלום כשלעצמו - אשר גם לי, משיקולים בטחוניים, יש לגביו מידה של היסוס ולבטים, ברם, ברור שכל בן תורה התומך בו - ומוכן בהקשרו, לבלוע צפרדע של מתן פרס למי ששפך דמם של יהודים - אינו פועל מתוך הוקרה, ולו בדיעבד שבדיעבד, לטרור, אלא כדי למנוע שפיכות דמים נוספת.
אומנם, לדעתכם הערכת מצב זו שגוייה, והמהלך כולו יוביל ל "נזק בל יתואר לעם ישראל" במקום לקדמו. אך כיצד להשוות תפיסה המושתתת, כפי ראות עיניה, על השאיפה להציל אלפים ורבבות, עם הענקת כבוד, ולו כחסד של לרוצח המוני?
לו אתם הייתם משוכנעים שתהליך השלום אומנם נחוץ מבחינת
פיקוח נפש דרבים, ושהוא באמת יניב שלום של ממש לבית ישראל, האם הייתם נרתעים מלהירתם אליו, אך ורק בגלל נקיות הדעת?
בברכת התורה והמצווה.
על החתום אהרן ליכטנשטיין ...
הערות: נראה שכתבה זו חוברה בערך 3 חודשים אחרי טבח
מערת המכפלה, כנראה בחודש מאי 1994.
הכתבה יועדה כנראה לעיתון "
דבר" אך לא פורסמה.
- אלי זבולוני
Powered By