סמפו סוגיהארה - חסיד אומות העולם

היסטוריון אמריקאי גילה מסמך ממשלתי יפני מתקופת מלחמת העולם השניה, שבו מצויינים שמותיהם של יהודים פולנים שניצלו מרדיפות הנאצים בעזרת דיפלומט יפני שזכה לכינוי ה "שינדלר של יפן".

פרופסור הלל לוין מאוניברסיטת בוסטון סיפר לאחרונה בראיון, כי מצא את המסמך בן 31 עמודים לאחר חיפוש מעמיק בארכיוני משרד החוץ היפני. המסמך מציין את שמותיהם של 1944 יהודים שקיבלו אשרות כניסה מהקונסוליה היפנית בקובנא בירת ליטא.

סמפו צ'יון סוג'יהארה שכיהן כקונסול היפני בליטא בתקופת מלחמת העולם השניה, סיכן לא רק את משרתו אלא גם את חייו כאשר הנפיק, בניגוד למדיניות ממשלת יפן, אשרות ליהודים שניסו להימלט מרדיפות הנאצים. סיפורו הודחק ביפן במשך תקופה ארוכה לאחר מלחמת העולם השניה, ונודע לציבור הרחב רק לפני מספר שנים כאשר ממשלת ליטא קראה רחוב על שמו בבירתה וילנא.

בקיץ 1940 נתקעו יהודים רבים שנמלטו שנה קודם לכן מפולין בעקבות פלישת הצבא הגרמני בליטא השכנה ללא יכולת להימלט ממנה, משום שאף מדינה מערבית לא הסכימה להעניק להם אשרות כניסה. בתקופה זו הדפיס סוגיהארה בדרכוניהם של אלפי יהודים אשרות כניסה ליפן, למרות הוראות מפורשת מטוקיו לא להנפיק אשרות אלה.

לפי הערכות ישראליות הגיעו ליפן בצורה זו כ-6000 יהודים פולנים. בשנת 1992 סיפרו כמה מהניצולים בראיון שנתנו כי זכו ליחס הוגן ביפן, למרות שפקידים רשמיים ידעו שהאשרות שהונפקו להם היו בלתי חוקיות. בין היהודים שניצלו בדרך זו היה גם זרח ורהפטיג שכיהן בין השנים 1962-1974 כשר הדתות. בראיון שנתן בטוריו ב-1992 לרגל קריאת גן ציבורי על שמו של סוגיהארה, הגדיר ורהפטיג את מעשהו של הדיפלומט היפני "מעשה אמיץ מאוד".

ההשוואה היא אומללה, אולם יש לציין שמניעיו של סוגיהארה לא היו רדיפת בצע או אופורטוניזם כמו מניעיו של אוסקר שינדלר, אמר החוקר הלל לוין. בהתייחסו לתעשיין הגרמני שהציל יהודים שעבדו במפעלו בוורשה שבפולין, הייתה זו פעולה הומניטרית ממדרגה ראשונה.

סוגיהארה, השם הזה אומר משהו, יש לשער שכתב סוכנות הידיעות היפנית שהעביר את הידיעה לכל מערכות העתונים בעולם, לא שמע על ישיבת מיר שמאות מתלמידיה ניצלו באמצעותו של אותו הדיפלומט ביפן שגילה אבירות ואומץ לב ותרם בדרכו שלו, אולי מבלי לדעת את מלוא המשמעות של מעשהו האציל, להמשך קיומה של התורה בעולם הישיבות.

אבל גם אם הם לא ידעו, אין זה פוטר מלהעלות על הנס את מעשיו המופלאים של אותו דיפלומט יפני שההשגחה העליונה זימנה לזמן הנכון למקום הנכון ועם הלב הנכון.

הסיפור הוא סיפורו של סמפו סוגיהארה קונסול יפן בקובנה בירתה הזמנית של הרפובליקה העצמאית. בתאריך 13.8.40 שנה אחרי פתיחת הקונסוליה, נאלץ היה סוגיהארה יחד עם קונסולים זרים אחרים, לסגור את הקונסוליה הזאת לפי דרישת השלטונות החדשים בליטא שהיו נתונים להשפעתה של ברית המועצות. באוגוסט 1940 בשעה שסוגיהארה עסק בהכנות לסגירת הקונסוליה, הופתע למראה קהל רב הצובא על לשכתו. לשאלתו לרצונם הם השיבו: "אנו יהודים, עד עתה גרנו בפולין, אבל צפוי לנו עתה המוות באם יתפסונו הגרמנים המתקרבים, אין לנו ויזות לאן לנוס מכאן ובקשתנו היא שתואיל להעניק לנו ויזות יפניות.

ד"ר זרח ורהפטיג שהיה כאמור אף הוא בין אותם הפליטים מתאר בספרו "פליט ושריד בימי השואה" את סיפור פעולתו המופלא של סמפו סוגיהארה שהביא להצלתם של אלפי הפליטים היהודים ובתוכם מאות רבנים של תלמידי ישיבות קלצק, קמניץ, ראדין, לובלין, ליובאוויץ ו "מיר" ועוד.

סיפור תלאותיהם החל כאשר אלפי הפליטים ברחו מפולין לליטא בסתיו 1939, ועתה עשו כל שביכולתם להימלט מליטא, שהיתה נתונה בצבת בין גרמניה וברית המועצות, ועצמאותה עמדה בספק עקב הקרבות הקרבים והולכים.

יום אחד ביקרו שני תלמידי ישיבת יוצאי הולנד בקונסוליה ההולנדית בקובנה, ולהפתעתם נוכחו לדעת כי לכניסה לאיי קורסאו שהיו נתונים עדיין לשלטונו של ממשל הולנד בגולה, שם היתה קהילה יהודית קטנה 800 (?) משפחות יהודיות בתוך אוכלוסיה של 90 אלף נפש, אין צורך להצטייד באשרה. כשנודע הדבר לראשי הפליטים, הם החליטו לנצל הזדמנות זו כדי להשיג אשרת מעבר דרך המדינות שיש לעבור בכדי להגיע לאיי קורסאו, אך השלטונות הסובייטיים התנו את הסכמתם למעבר הפליטים דרך ארצם באשרת מעבר יפנית, מאחר שהם חששו שאלפי הפליטים יאשרו תקועים בשטחם, עקב סירוב אפשרי של יפן לאפשר את המעבר בתחומה.

ראשי הפליטים פנו אל קונסול יפן סמפו סוגיהארה וביקשו אשרת מעבר יפנית כדי להגיע לקורסאו, האי הגדול והחשוב שבאיי האנטילים ההולנדיים בים הקריבי בקרבת חופי ונצואלה. סוגיהארה פנה לממשלתו בשאלה "האם מותק להעניק ויזה ליהודים ?" הוא קיבל תשובה שלילית. הוא פנה פעם שניה ופעם שלישית בשאלה זו אך לא נענה. ואז החליט על דעת עצמו לפעול על דעת עצמו וכך הוא כותב בהחלטתו זו. "בערך ב-10 באוגוסט החלטתי שאין טעם להמשיך במשא ומתן עם טוקיו, וב- 11 באוגוסט החלטתי על דעת עצמי ועל אחריותי המלאה לחלק אשרות מעבר יפניות לפליטים היהודים, מבלי לשים לב לכך אם ברשותו של פלוני או אלמוני ישנם המסמכים הדרושים או לא" (מתוך תזכיר חפרן זבריק מס 2861).

משרד החוץ היפני ורב החובל של אוניה יפאנית המעבירה פליטים מנמל ולאדיווסטוק שבחוף המזרחי של ברית המועצות ליפן, דרשו במברקים מסוגיהארה להפסיק מיד את הענקת האשרות לפליטים. "אך אני התעלמתי לחלוטין מן המברקים האלה, פעלתי אך ורק מתוך אהבת האדם ורגש ההומניות, לא היה לי ספק שבבוא הזמן יפטרו אותי במשרד החוץ" ציין סוגיהארה.

סוגיהארה ומזכירו החלו להחתים במרץ את אלפי הויזות, בשלב מסויים של עבודתם כשראה סוגיהארה את המספר הגדול של האשרות הנערמות על שולחנו ומחכות לחתימתן, הוא אמר למזכירו שיתן חותמת נוספת לנציג בני הישיבות, אברך בשם צופניק, וצופניק שהחתים את האשרות במרץ סייע במו ידיו ליפנים במלאכת הקודש ובהצלת היהודים.

כ-3,500 אשרות העניק סוגיהארה במשך כחודש לפליטים היהודים בפולין. גם בשעה שעמד והמתין בתחנת הרכבת לרכבת שעמדה להסיעו לגרמניה, לאחר סגירת הקונסוליה, המשיך להחתים ולהנפיק אשרות מעבר לפליטים. אלפי פליטים שהצליחו הודות לסוגיהארה לחמוק מליטא ניצלו מאחר שהקדימו לעזוב טרם פלישת הגרמנים לשטחי ברית המועצות ביוני 1941, הם הגיעו בסופו של דבר ליפן. חלקם המשיכו לשאנחיי (סין) ומשם המשיכו בדרכים עקלקלות לארצות הברית, קנדה וישראל.

עם תום המלחמה הוא אכן פוטר משירותו במשרד החוץ, מבלי שנמסרה לו סיבת הפיטורין, אם כי נרמז לו שהסיבה הינה החריגות שעשה בעניין הפליטים היהודים. על מניעיו לפעולות ההצלה הוא סיפר לעיתונאי היפני קאג'ימה כתב העיתון "סנקא שימבון" היפני. וכה אמר:

חסיד אומות העולם סמפו סוגיהארה זכה לחיבת עם ישראל בשעה שביקר בישראל לפני מספר שנים. הוא הלך לעולמו בחודש יולי 1986.

ועכשיו נסגר המעגל, היסטוריון אמריקאי גילה את המסמך ובו שמות 1944 היהודים שניצלו בזכותו של סוגיהארה. מי שמזדמן פעם לשכונת בית ישראל בירושלים ורואה את ישיבת מיר על אלפי תלמידיה המתנוססת לתפארה, כאשר התלמידים שוקדים בה על תלמודם בדיוק כפי שהיה בישיבת מיר בפולין - ליטא, יודע שהנצחה טובה מזו סוגיהארה לא צריך ...

ואם נזדמן לנו לעסוק בסיפורו המופלא של סוגיהארה הדיפלומט היפני זכרונו לברכה, חסיד אומות העולם, דווקא בימים לא רחוקים מיום הכיפורים, מן הדין להזכיר פרשיות הלכתיות שנולדו בעקבות מעשה ההצלה של תלמידי ישיבת מיר.

היה זה בימים שלפני יום הכיפורים תש"ב, כחמישית מתלמידי ישיבת מיר הגיעו מצויידים באשרות של סוגיהארה לשאנחיי בדרכם לקנדה, אך נתקעו בה למספר שנים בעקבות התלקחות המלחמה בין ארצות הברית ויפן.

אז עלתה במלוא חריפותה שאלת "קו התאריך" האם מכיוון שהעובר את קו התאריך הבינלאומי מוסיף יום - באיזה יום עליהם לצום? הפליטים הריצו מכתבים לגדולי הפוסקים בארץ וישראל וביקשו שיורו להם כיצד לנהוג.

נחלקו הדיעות בין פוסקי אותו הדור, הרב איסר זלמן מלצר ז"ל הורה שמי שיש בכוחו יצום יומיים, ומי שהוא חלש יאכל פחות מכשיעור. אולם בעל החזון איש , הרב אברהם ישעיהו קרליץ ז"ל אמר שאסור להם לצום, ביום שאנו צמים שהרי אצלם הוא תשיעי ומצווה לאכול בתשיעי כמו שנאמר "האוכל בתשיעי כאילו צם בעשירי".

הפליטים קיבלו את התשובות המנוגדות, חלקם קיבלו את פסק החזון איש וחלקם צייתו לרב איסר זלמן מלצר וצמו במשך שתי יממות .....