אות חסידי אומות העולם לנזירה זאן פרנסואז

"יש צדיקין באומות שיש להם חלק לעולם הבא" תוספתא סנדהרין י"ג ב' " - כלומר ישנם חסידי אומות העולם וצדיקי אומות העולם, לשניהם לפי המסורת היהודית חלק לעולם הבא. חסידי אומות העולם נקראים אלה המקבלים עליהם את עול שבע מצוות בני נח ונזהרים בהן ככתוב ברמב"ם הלכות מלכים: "כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ח' הלכה י"א).

לעומת זה צדיקי אומות העולם הם לפי עניות דעתנו אלה שהוכיחו זאת במעשים ממש, כפי שנאמר "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" - סנהדרין.

בימי חשבון נפש בעקבות הקשרים הדיפלומטיים שנחתמו בין הכס הקדוש לבין מדינת ישראל זו הפעם הראשונה לאחר אלפיים שנה כמעט ... נספר על אחת מצדיקי אומות העולם - נזירה צרפתית שהצילה נפשות בישראל וקיבלה בחודש אוקטובר השנה את "אות חסידי אומות" ביד ושם בנוכחות שבע נשים כולן ניצולות מלחמת העולם השניה ביניהן חברת הקיבוץ הדתי רחל רייך.

לוטה (רחל) רייך נולדה בשנת 1927 בגרמניה, בשנת 1938 בהיותה בת 11 נשלחה לבדה לצרפת בחסות או. סי. אי. ארגון שתמך בילדים נצרכים, היא נטלטלה בין עשרות מוסדות, הוריה נשלחו באותו זמן למחנה עבודה בדרום צרפת, ויותר מאוחר ניספו באושוויץ, אחיה היחיד ששרד. בהיותה בת 15 הגיעה למנזר השייך למסדר "המשפחה הקדושה" ובו שהתה כעשרה חודשים. חודש לאחר הפלישה האמריקאית לצרפת נלקחה לטולוז ומשם ביוני הגיעה דרך הפירנאים לספרד, "טיול" שארך עשרה ימים. ארבעה חודשים מאוחר יותר הפליגה לארץ קבוצה של 250 חלוצים צעירים וביניהם לוטה (רחל). אחרי שבוע בבית צעירות מזרחי בירושלים, הצטרפה לוטה לחברת הנוער בקבוצת יבנה ושם בהדרכתו של צוריאל אדמונית, זכתה לנחיתה רכה בארץ.

לוטה לא שכחה את עשרת החודשים בהם שהתה כנערה במנזר, בעיקר נשמר הקשר עם האחות זאן פרנסואז. בשנת 1982 הוענק בפריז אות חסידי אומות העולם לאם המנזר כהוקרה על פעלו של המוסד. ב-28 באוקטובר 1993 זכתה גם הנזירה זאן פרנסואז לקבל את האות כאן בירושלים.

מה קרה שנזכרו אחרי 50 שנה להעניק לאחות זאן את ההכרה כחסידת אומות העולם? מה עוד שאם המנזר קיבלה את האות לפני 12 שנה?
הדבר קרה לגמרי במקרה, תוך כדי שיחה סתמית סיפרה לרחל-לוטה, אשה שהיא עוסקת בהכנת תיקים לקבלת אות חסידי אומות העולם, "היא תמהה מדוע אינני מגישה בקשה למען אותה נזירה האחות זאן פרנסואז. שהיא מזכירה אותה בהערצה כה רבה? היוזמה היתה איפוא שלי".

מיד יצרתי קשר עם שלוש נשים החיות היום בישראל שהיו אז נערות בנות 16, שכן המבצע הזה צריך להיות על דעת כולן, היענותן לפנייתי הייתה נלהבת. סוכם שמאחר ורק אני מתוך ארבעתנו, קיימתי קשר מכתבים רצוף עם האחות זאן, אקח את ארגון המבצע על עצמי. בביקור נוסף הקליטה האשה את עדותי, ודרשה עדות בכתב של ניצולה נוספת. בערב יום העצמאות הגיע אל רחל מכתב רשמי מיד ושם ובו הודעה שבתוך שבועיים תוגש בקשתנו למתן אות חסידי אומות העולם אל השופט ביילסקי, כעבור ששה שבועות קיבלה כל אחת מאיתנו העתק של מכתב שנשלח לנזירה זאן בצרפת, ובו הכרה רשמית בפועלה והערכה למעשיה בימי המלחמה לטובת ילדות יהודיות. הנזירה נתבקשה להודיע, באיזה מועד יהיה לה נוח לקבל את האות בפריז.

מאחר שלא באה תגובה לפנייה זו החלטתי לפנות בעצמי אל האחות זאן פרנסואז. שאלתי אותה שתי שאלות: 1. האם יתיר לה המנזר לבוא לקבל את האות בירושלים? האם יעמוד לה כוחה הפיסי (היא היום בת 77) לבוא לירושלים ולקבל את האות ביד ושם? אם תענה בחיוב, כתבי לה שאנחנו מזמינות אותה על חשבוננו לבוא לישראל.
תשובתה הגיעה מיד, נלהבת ונרגשת. מאחר שעשתה מה שעשתה אז שלא על מנת לקבל פרס, אלא מתוך התנדבות טהורה, הומנית, לא ידעה כיצד להודות על עצם הבקשה שלנו לקבלת האות.

מרגע זה הוחש הקצב, נפגשנו ארבעתנו בתל-אביב, כדי לתכנן את פרק הזמן שניתן לה מן המנזר לביקור בארץ הקודש, שלחנו לה את התכנית, שכללה כמובן את המקומות הקדושים לנצרות. הנזירה ביקשה במיוחד לשהות ימים אחדים בקיבוץ דתי, וכן לראות את ים המלח. בקשותיה היו צנועות מאוד. היא לא ידעה את נפשה כשראתה את כפר נחום, את הר התבור, שם זכתה להשתתף בתפילה ולקבל את "לחם הקודש" דבר שריגש אותה ביותר.

ידיעותיה הרחבות הדהימו אותנו מספרת רחל לוטה, המלווה אותה בטיוליה בארץ. שמות מקומות כמו הר גלעד, קומראן, עוררו בה התרגשות, שכן היא ידעה היטב את כל הקשור למקומות אלה, למרות שרק בשנים האחרונות, הותר במנזרים לקרוא מתוך "הברית הישנה".

יום קבלת האות ביד ושם תוכנן לסיום הביקור, כדי שיהווה שיא, ואכן היה זה שיא רגשי, עבורה ועבורנו, "הבנות" שלה. ביד ושם נשאתי דברים בשבחה בשפה הצרפתית, גוללתי את פרשת היותנו 17 נערות יהודיות ללא משפחה תחת חסותה של האחות זאן, במנזר שבדרום צרפת. את כל זמנה הקדישה לנו אז, היא גרה איתנו באותו החדר עצמו, מאחורי פרגוד, כך שגם בלילות היתה צמודה אלינו. עד היום הזה היא קוראת לנו "הבנות שלי". במנזר היו בסך הכל 12 נזירות, ועבדנו איתן בכל העבודות הנדרשות.

הכיסוי שלנו היה שאנו פליטות מאזור אלזס, שהורינו נעלמו במאורעות המלחמה, רוב הנזירות ידעו שאנו יהודיות. הסתבר שמלבדנו הסתתרו במנזר עוד כ-15 עד 20 מבוגרים ואנו הבנות אפילו לא ידענו על זה.

השתתפנו במקהלת המנזר בעת התפילה, אך האחות זאן שכיבדה את אמונתנו, הקפידה שבחג הפסחא ניעדר מן התפילה, באמתלה כלשהי, כדי שלא ניאלץ לאכול מ "לחם הקדוש". לעומת זאת משהגיע חג הפסח היהודי עמדה זאן על כך שנאכל לחם שהיווה בימים טרופים אלה את עיקר מזוננו, באומרה שהיא לוקחת על עצמה את האשמה על עבירה זו. ביום בהיר אחד הגיעו הגרמנים למנזר, והנזירות הבריחו אותנו בעוד מועד ליער,להסתתר שם עד שיסתלקו הגרמנים משם. את כל החפצים היקרים לנו בעלי ערך רגשי או אחר, שהבאנו מן הבית הציעה הנזירה שנחביא. כולם הוחזרו לנו אחרי המלחמה.

הידיעה על הענקת אות חסידי אומות העולם לאחות זאן, הגיעה אל שלוש בנות נוספות שהיו בקשר רצוף איתה במשך כל השנים, והן החליטו לבוא מארצות הברית ולהצטרף אלינו ארבע הישראליות כדי לכבד את הנזירה שהצילה אותן. "בת" נוספת מקנדה שלחה את נכדתה לטקס.

האחות זאן חשה כאילו היא חיה בחלום, הרי מעולם לא העזה להעלות על הדעת, שחלום כזה, הן ביקור בארץ הקודש והן מפגש עם בנותיה אחרי 50 שנה - יוכל אי פעם להתגשם. על קבלת האות כלל לא חשבה אף פעם, ולא סברה שמעשיה בזמן המלחמה ראויים להוקרה, מה שעשתה אז לא העריכה כלל כמעשה גבורה, אלא מעשה הומאני טבעי בהחלט. את האות קיבלה כנציגת המנזר כולו, שכן כל קהילתו עמדה מאחוריה. יש לציין שהאם [אם המנזר - א.ז.] עשתה מחווה בלתי רגילה כשהעניקה לה שבועיים חופשה מבין כותלי המנזר על מנת שתוכל לבוא לישראל ולקבל את האות, היא אפילו הציעה לה לממן את הנסיעה אך לא היה צורך בכך, כי שבע הבנות, ארבע מישראל ושלוש מארצות הברית - קנדה, שיתפו פעולה ויחד כיסו את ההוצאה. זה המעט שיכולנו לעשות תמורת הצלת חיינו - מדגישה רחל.

"הרגשתנו היתה מצויינת" אומרת רחל, "אני אישית הייתי גאה להציג בפניה את משפחתי הענפה, חשנו שאנו שבע הנערות האסופיות והמפוחדות שהיו בזהות שאולה, הפכנו לבני אדם היודעים להעריך את שנעשה לנו. בעיקר גדולה גאוותנו על כך, שלא אנחנו בלבד זכרנו להודות לה, אלא גם זכינו לכך שמדינתנו הכירה באצילות נפשה של הנזירה זאן. הנזירה כאשר ביקרה בקיבוץ עין הנציב, קיבוצה של רחל, כולם הודו לה על העזרה שהושיטה לרחל בעת מצוקתה. הם התרשמו מחוש ההומור שלה, מצניעותה, מרוחב האופקים שלה ומידיעותיה המקיפות. נאים דברי הנביא ישעיהו שאמר לאנשים כמו הנזירה: ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא יכרת (ישעיהו נ"ו ה').