משלוח מנות במחנה המוות

חג הפורים נתקל בקשיים רציניים, היהודים בכל העולם, כמובן מחוץ לפרס ומדי, סרבו להכירו. האירוע שבגללו אנו חוגגים את חג הפורים קרה בסוף המאה הרביעית לפני ספירת הנוצרים, בראשונה לא ששו יהודי ארץ ישראל לקבל על עצמם לחוג חג שהוא מורשת של יהודי הגולה ולתת לו תוקף לאומי, המחייב את כל היהודים.

הד להתנגדות זו אנו מוצאים במסורות בתלמוד בבלי וירושלמי: במסכת מגילה דף ו' ע"א אנו מוצאים: ושם כתוב "מה עשו מרדכי ואסתר? כתבו איגרת ושלחו לרבונתינו, שכן אמרו: מקבלים אתם עליכם שני ימים הללו בכל שנה. אמרו להן: לא דיינו בצרות הבאות עלינו, אלא שאתם רוצים להוסיף עלינו עוד צרתו של המן. חזרו וכתבו להן איגרת שניה, הדא, דכתוב: לקיים עליהם את איגרת הפורים הזאת שניה מה היה כתוב בה? אם מדבר זה אתם מתיראים, הרי היא כתובה ומעלה בארכיים" כלומר בספר דברי הימים למלכי פרס ומדי. רואים אנו כי מסיבות מדיניות מפחד הגויים, ולאלה נוספו עוד טעמים דתיים: וזה מה שכתוב בתלמוד ירושלמי מסכת מגילה: "כך אמר לנו משה: אין נביא אחר עתיד לחדש לכם דבר מעתה, ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש לנו דבר? לא זזו משם נושאים ונותנים בדבר, עד שהאיר הקדוש ברוך הוא את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתורה, בנביאים ובכתובים, הדא הוא לדכתיב: כתוב זאת זכרון בספר" כלומר החכמים מצאו שעניין פורים נרמז כבר בתורה הואיל ושם נקבע להזכיר את מעשה עמלק וגם המן היה מזרע עמלק.

אותם החכמים שעימהם ניהלו מרדכי ואסתר חילוף המכתבים היו לדעת הרנ"ק אנשי כנסת הגדולה ולאחר היסוסים רבים ושונים הסכימו להנהיג את החג גם בארץ ישראל.

אחרי חורבן הבית, וביחוד בתקופת השמד שלאחר מרד בר כוכבא שוב התעוררו ספקות בליבם של העם המדוכא בנוגע לחג הפורים. הסיבה לכך היתה: כנראה העובדה שחגיגת חג הפורים כרוכה הייתה בימים ההם בסכנה רבה, ולפיכך היה צורך לנמק חובה זו מחדש. הנימוק ניתן על ידי תנא אחר מתקופה זו שהישווה בין גאולת מצרים לגאולת מרדכי ואסתר: "אמר רבי יהושע בן קרחה, ומה גאולת מצרים שלא נגזרה גזרה אלא על הזכרים בלבד, גאולת מרדכי ואסתר שנגזרה על הזכרים ועל נקבות על אחת כמה וכמה, שאנו חייבים לעשות אותם ימים טובים בכל שנה ושנה" (מגילת תענית פי"ב). גם הפעם התגברו איפוא החכמים על המהססים השונים ועל הקשיים הרבים בהגשמת המצווה הזאת, וחג הפורים נתחבב על החכמים ועל כל שדרות העם, עד כדי כך שפרשו את הנאמר במגילת אסתר "לא יעבור מתוך היהודים", מלמד שאפילו אם כל המועדים יהיו בטלים, ימי הפורים לא יבוטלו ...

בלשון פשוטה אפשר לאמור כי הסיבה לחג הפורים - ההצלה של העם היהודי מידי המן, כי גם בדורות הבאים אחריהם ימצאו אנטישמיים כדוגמת המן, ועל זה כבר אמרו: שואלים מפני מה אנו נוהגים לאמור - מחה תמחה את זכר עמלק - הלא העם הזה כבר אינו קיים כמו יתר העמים הקדמונים שנעלמו מן האופק? התירוץ הוא: עמלק זה לא רק עם, עמלק זאת היא שיטה של אנטישמיות ובכל דור ודור קם איזה עמלק. בדורנו היה זה היטלר ימ"ש ואחרים.

חובה לשתות לשכרה בפורים

במקורות נאמר: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לבין ברוך מרדכי" (מגילה ז'). בתלמוד מסופר על שני אמוראים בבגל שהשתכרו (רבה ורב זירא) בסעודת פורים עד כדי כך שבעת הסעודה קם אחד ושחטו לשני, ורק בדרך נס ניצל מן המוות, למחרת בעי רחמיה ואחייה, לשנה הבאה אמר לו, ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, אמר ליה, לא בכל שעתא ושעתא מתרחש ניסא. העד דלא ידע זה הוליד את העדלאידע שהיו נוהגים לקיים בעיר תל-אביב תהלוכת פאר של המונים מחופשים, בליווי תזמורת, הצגה ומחול ברחובות העיר תל-אביב העיר העברית הראשונה, כאשר בראש התהלוכה רכב ראש העיר דאז מאיר דיזינגוף על סוס לבן. בשנים האחרונות מקיימים ילדי בתי הספר ביום הפורים תהלוכה מצומצמת הנקראת עדלידע זוטא.

בפורים נוהגים לשתות לשוכרה, באמרו: כיוון שכל הנס היה על ידי יין, כי בתחילה נטרדה ושתי על ידי משתה היין ובאה אסתר במקומה, וכן המן ומפלתו הייתה ע"י יין, לכן חייבו חכמים להשתכר, או לפחות לשתות יותר מהרגיל, כדי לזכור את הנס. ויש עוד מנהגים שונים ומשונים. ישנן קהילות בישראל שביום הפורים אוכלים תרנגול הודו בדומה ליום ההודיה האמריקאי, הסיבה זכר לאחשוורוש שמלך מהודו ועד כוש, וגם זכר לטיפשותו של המלך אחשוורוש, כי תרנגול הודו נחשב לסמל הטיפשות. גם אוכלים קרעפלאך, וכלל הוא שאין אוכלין קרעפלאך אלא בימים שבהם ישנה הכאה וחביטה, ערב יום כיפורים - כפרות, הושענא רבה - חבטת הושענות, פורים - הכאת המן, היה יהודי אחד שאמר כי הוא אוכל קרעפליך כל יום וזאת הסיבה שהוא מכה את אשתו מדי יום ביומו ...

גם אוזני המן הנקראים המן טאשן לזכר המן הרשע, ולמה נקרא המן טאש (המן תש), כי תש כוחו של המן. במזרח אירופה היו עניי העיר מחזרים על הפתחים כשהם מחופשים ואומרים או שרים: היינט איז פורים, מארגען איש אויס, גיב מיר א קאפיקע און טרייב מי ארויס" כלומר: היום פורים, מחר יחלוף, תן לי אגורה וגרשני מזה.

בגרוזיה נהגו היהודים להתחפש לפרשים וחיילים, הם דהרו על סוסים ברחובות העיר, לזכר התגוננות היהודים בארצות אחשוורוש.

אוכל בתשעה באב, אך חוגג את פורים ...

נשפי מסכות מקיימים בארץ ישראל בחג הפורים. מספרים על רב ידוע, שבלכתו לבית הכנסת בליל תשעה באב, ראה יהודי סועד את סעודתו בפרהסיה, כששאל הרב את היהודי כיצד הוא מעיז לאכול בלילה המר והנמהר של חורבן בית המקדש, השיב הלה, כי חורבן בית המקדש היה לפני כאלפיים שנה, ואין הוא רואה טעם להתאבל על כך. הרב המתין עד לחג הפורים, ואז הופיע היהודי הזה בביתו כשהוא מחופש ובידו סל של משלוח מנות, תמה הרב למראהו ושאל אותו: וכי למה הבאת לי משלוח מנות? ומה פשר התחפושת הזו? התחיל אותו יהודי לספר לו על נס הפורים, ענה לו הרב שנס פורים היה כ-500 שנה לפני חורבן הבית השני, היה בפרס יהודי בשם מרדכי וגוי בשם המן ... צריך הוא לחגוג כל שנה מחדש? הרי נאמר אם אשכחך ירושלים (אם שכחו את חורבן ירושלים) תשכח ימיני (שכח גם את מרדכי בן יאיר שנקרא איש ימיני ...)

המן אמר להשמיד ולאבד את כל היהודים וכו' ביום אחד ... שואלים מפני מה דווקא ביום אחד? וכי לא טוב היה יותר בשביל התכנית השטנית הזאת לערוך שחיטה של ימים רבים ? על כך אומר אחד מחסידי קרלין, המן צורר היהודים יודע היה שיש לו עסק עם היהודים, שהם עם המלומד בנסים, וביקש להבטיח לעצמו, שאם לא תצליח תכניתו והיא תיגמר במפלה, אל יהיה להם ליהודים אלא יום אחד של שמחה וחג ולא כמה ימים רצופים ...

משלוח מנות והכאת המן במחנות ההשמדה

ולבסוף נביא סיפור של משלוח מנות במרכאות במחנה מוות בימי השואה שהביא ד"ר שמואל זנוויל כהנא וזה סיפורו: ר' פנחס שמר בזכרונו את תאריכי החגים והמועדים, וימים מספר לפני כל חג ומועד ויום זכרון החל מתכונן לקראתו ומחפש דרך לקיימו או לעשות לו לכל הפחות זכר או סימן שלא שכח חלילה מאורע זה. בתחילת חודש אדר התחיל ר' פנחס לשנן בזכרונו את המגילה ולהעלותה על פיסות נייר קטנות וקטנטנות שאסף בחשאי ועל כרטיסי עבודה שמצא, כדי שיהיה לו ממה לקרוא בפורים, אם לא את מגילת אסתר, הרי לפחות קטעים ממנה. את מצוות משלוח מנות החליט לקיים בפירורי לחם ומעט מים, שתי מנות אלה היו חשובות במחנה וערכן לא יסולא בפז. חשב ר' פנחס להוריד ממנתו הזעומה שלו, מנת הרעב, ולהקדישה לדבר מצווה. אותו יום משחזר ר' פנחס יחד עם חבריו, מעבודתם לצריף המחנה - והם עייפים ושבורים, הלך ר' פנחס הלוך וטפוך, בכל כוחו היכה ברגליו על האדמה. התנהגותו של ר' פנחס עוררה כמובן השתוממות כללית. מה עושה ר' פנחס? מדוע הוא מכה בחזרה? תמהו הכל. על מה ולמה מאבד כוחותיו לריק? משהוסיף להלך כך, הלוף וטפוף, הלוך ודרוך, במרץ, בכוח ובאון, שאלוהו על כך, והוא ענה: פורים היום, יהודים. ואני מכה את המן ... !!!

הרעיון מצא הד בלבבות, מי במחנה לא רצה להכות את המן ולהתנקם ביוצאי חלציו הנאצים הארורים? הכאת המן בדרך זו דבקה איפוא גם באחרים, גם הם התחילו ללכת הלוך וטפוף ברגליהם כצועדים בשיר לכת. תחילה הלכה והיכתה רק שורתו של ר' פנחס, אחרי כן הצטרפה השורה שמלפניו ושמאחוריו ואחריהם שאר השורות.

כשחזרו לצריף לא קיבלו את מנת האוכל הזעומה. משנודע לראש המחנה שהיום הוא "פורים שמח", החליט להתעלל ביהודיו ולנקום בהם על נקמת המן, אביו זקנו. באותו לילה הוציא את כולם פעמים מספר למפקד, העמידם לדין והענישם. הטרידם בעבודות נוספות ולמרבה הצער מנע מהם אף את מעט האוכל שהיו רגילים לקבל. בפורים אין אוכל - אמר בצחוקו השטני והצליף בשוט שבידו לעומת האנשים שעמדו בשורות הראשונות.

לר' פנחס נוספו על עינויי הגוף עוד עינויי הנפש, הן כל הזמן התכונן לקיים נוסף על מצוות מחיית עמלק, גם את מצוות משלוח מנות, בפירורי הלחם ומנת המים, ואילו עכשיו מנעו ממנו מצווה זו, שבמשך כל שנות חייו קיימה בקפדנות ובדייקנות.

ואף על פי שהיה אדם חזק ובעל אופי שאינו נשבר על נקלה, התמוטט הפעם והתייפח בבכי - לא יכול היה להתאפק עוד. אולם תוך כדי דיבור ובכי נזכר במעשה שהיה עם הצדיק ר' ישראל מרוז'ין בעת שישב בפורים בבית הסוהר: הצדיק אסף את דמעותיו עד שנתמלאה ככוס, הרימה כלפי מעלה, נאנח ואמר: ריבונו של עולם, אין לי למשלוח מנות דבר, מלבד דמעות ...

אף לי אין מאומה למשלוח מנות, אמר ר' פנחס, אף אין לי למי לתתם, אלא לך, ריבונו של עולם, למי אתן את דמעותי? לר' משה השבור והרצוץ, לר' חיים הפצוע והמדוכא, ואולי לר' יוסף הגווע מכאביו, או שמא לר' שלמה שנלקח למוות? קבלם אתה רב הרחמים? משלוח מנות שלי ממני פנחס בן רבקה ממחנה המוות וההשמדה, בו מקדשים את שמך בכל יום תמיד. קבל דמעות טהורות מגופי המעונה במקום היין מפרי ארצך שהייתי רגיל לשלחו בכל פורים לרבי ומורי. אלא שעמדו מסביב ושמעו את דבריו נשבר ליבם בקרבם ואף הם פרצו בבכי והצטרפו לר' פנחס שגעה כתינוק ...