ראש השנה - תשנ"ו

החודש לפני הימים הנוראים (ראש השנה ויום הכיפורים) נקרא חודש אלול שראשי התבות שלו "אני לדודי ודודי לי". כלומר התקרבות לבורא עולם, הוא חודש הרחמים והסליחות, חודש של תשובה והכנה ליום הדין בימים הנוראים הבאים אחריו לטובה.

אחינו הספרדים משכימים קום בתחילת חודש אלול לאמור "סליחות" ואילו אחינו האשכנזים מתחילים לאמר את הסליחות רק שבוע לפני הימים הנוראים. בדרך בדיחה מושחזת אומרים: כי אחינו הספרדים חטאו יותר ולכן הם מתחילים את הסליחות חודש לפני יום הדין ...

בעלי המוסר חזרו תמיד על האימרה של הרב רבי ישראל סלנטר ז"ל (ליפקין - 1810-1883) מייסדה של תנועת "המוסר" שהיה אומר: "א גנאץ יאהר אלול און אלול איז פארט אלול", כלומר: כל השנה צריך להיות כמו אלול, ואילו אלול הוא במיוחד אלול. בחודש זה מבקש כל אדם בישראל סליחה ומחילה על כל המעשים הרעים שעשה במשך השנה.

בהתחלת החודש מתחילים לתקוע בשופר בתפילת שחרית כדי לעורר את העם לתשובה וחשבון הנפש. כמו שהנביא אמר, ושאל: "הייתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו ?"

הרמב"ם בהלכות תשובה אומר: "אף על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב - רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושונים כל שנתם בהבל וריק, אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".

בימי קדם היו תוקעים בתפילת שחרית. על כך מסופר במסכת ראש השנה (ירושלמי) שם נאמר: "מאי שנא תפילת הלל שאומרים בתפילת שחרית, משום שזריזים מקדימים למצוות, מפני מה שנו ותוקעים במוסף ?" על כך מסופר שם בירושלמי: פעם אחת תקעו בראשונה (תפילת שחרית) והיו השונאים סבורים שמא עליהם הם הולכים למלחמה, ועמדו על היהודים והרגום כי חשבו שהתקיעה היא אות למרד. לכן העבירו את התקיעות לתפילת מוסף שהתפללו בשעה יותר מאוחרת, כי כאשר ראו הרומאים שמתפללים וקוראים בתורה וחוזרים ומתפללים מוסף, ואחר כך תוקעים, אמרו כי היהודים בחוקותיהם ובתורתם הם עוסקים וזו מצוותן לתקוע, ואין זו תרועת מלחמה ...

על ראש השנה ועל התקיעות רבים וטובים הביעו את דעתם. נביא כמה מהם שלאו דווקא משתייכים למחנה החרדי או הדתי, כגון פילון האלכסנדרוני (ידידיה - 20 לפסה"נ - 50 לסה"נ). פילוסוף יהודי בן למשפחה מיוחסת ונאמנה לדת, שהיו לה קשרים עם בית הורדוס וחצר הקיסרות. הוא כותב, בין היתר, על טעמי התקיעות וז"ל [וזו לשונו]:

הפרופ' יוסף קולזנר ז"ל (1874-1958) ההיסטוריון הידוע ומבקר ספרותי וחוקר הספרות העברית, קורא לראש השנה "יום התקופה הישראלית" והוא מתייחס לתקופת עזרא ונחמיה שני גדולי האומה בדור ההוא, שנפגשים במפעל אחד, במפעל האדיור ביותר של קורות האומה הישראלית והוא כותב בין היתר:

השופר היה גם סלע-מחלוקת קשה בין יהודים וערבים עד קום המדינה. כידוע, הערבים הפעילו לחץ על הבריטים שאסרו את תקיעת השופר ליד הכותל המערבי.

הטעם שלובשים בראש השנה וביום הכיפורים "קיטל" לבן. על כך יש סימוכין לדבר מהתלמוד הירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה ג'. נאמר שם: "נוהג בעולם, אדם ויש לו דין {משפט) לובש שחורים ומתעטף שחורים, שאינו יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינו כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, ויודעים שהקדוש ברוך הוא עושה להם ניסים".

יש סיפורים שונים ומשונים על ראש השנה וכל הכרוך ביום הדין הזה. בספר "אור צדיקים"
מסופר על
לסיפור זה יש גם מוסר השכל לבעלי-התשובה של דורנו שאינם ממיתים עצמם באוהלי תורה, אלא רצים לטלוויזיה ה- "טמאה" ולעיתונות ...

בראש השנה וביום הכיפורים מרבים להגיד פיוטים שחיברו אנשים בתקופות שונות, וכל פיוט ופיוט יש לפעמים משמעות ממה שקרה בדורו-הוא. למשל הפיוט "אל חנן נחלתו בנועם להישפר", המתחיל במילים אלו: "מלך אמון מאמריך מרחוק מצב שמך יתפאר בעדתך יתייצב", הנאמר ביום שני של ראש השנה בתפילת שחרית, שמחברו הינו שמעון בר' יצחק אלחנן, והוא רבנן שמעון הגדול (950-1020) שחי במאיינץ. לפי המסורת הוא היה אביו של האפיפיור הרומי אנקליטוס השני, שחי במאה ה-11 ושמו היהודי היה אלחנן בן שמעון הגדול ממאיינץ.

לפי המסורת, בעודו ילד נגנב בידי משרתת נוצרית והיא מסרה אותו לידי כמרים והם הטבילו אותו לנצרות והביאו אותו לרומי. בגלל הכשרונות הבלתי רגילים שגילו בו, שקדו הכמרים ביותר על חינוכו. הוא גדל בחוכמה, נעשה מלומד גדול והשתלם בשפות רבות עד שהגיע בסולם המעלות לדרגת קרדינל. ונבחר לאחר מכן לאפיפיור. בדרך מקרה נודע לו על מוצאו היהודי, ונודע לו גם אפילו מיהן אביו. הואיל ורצה להכיר את אביו, שהיה מפורסם בעולם היהודי וגם מחוצה לו, הערים והוציא גזירת שמד על יהודי קהילת מאיינץ, מתוך תקווה שהקהילה במינץ תשלח אליו משלחת לביטול הגזירה, ובוודאי שגם אביו יהיה בין חברי המשלחת שהיה אחד ממנהיגיה. וכך הווה. בשעה שהמשלחת התייצבה לפני האפיפיור הוא מיד הכיר את אביו, ולאחר שנגמרה השיחה בינו לבין חברי המשלחת, הוא הזמין את רבי שמעון (אביו) לשחק עימו שח-מט. במהלך המשחק התפתחה ביניהם שיחה על דא ועל הא, ולבסוף גילה האפיפיור לרבי שמעון את זהותו, כי הוא הוא בנו.
הדבר נגמר בכך, שהאפיפיור הוציא מיד פקודה שלפיה הוא מבטל את גזירת השמד, והוא עצמו ברח בסתר למאיינץ וחזר ליהדותו. ולזכר מאורע זה חיבר האב, רבי שמעון הגדול, את הפיוט שכלול בו שמו של האפיפיור לשעבר, בו נאמר: "אל חנן נחלתו בנועם להשפר" שבשתי המילים הראשונות של הפיוט כלול שמו של האפיפיור לשעבר אלחנן.

יש כמה גרסאות על סיפור האפיפיור היהודי הזה. גרסה אחת היא שמוצאו מספרד ונקרא בשם [לגאנדרס, ומסופר עליו כאשר העלילו עלילה על היהודים והיתה סכנה של פרעות ביהודים, התערב האפיפיור היהודי ונאם לטובת היהודים ועל-ידי כך הרגיע את ההמונים מלפרוע ביהודים. למשלחת היהודית שבאה להודות לו על כך אמר בזו הלשון: סליחה שחיבר, בראשה החרוזים שלה היה קבוע שמו, וציווה להפיצה בקהילות ישראל.

ישנה גרסה אחרת כי סופו של האפיפיור היהודי אנקליטוס הוא בנו של רבי שמעון הגדול, היה כדלקמן: כאשר נודע לו על מוצאו היהודי, הזמין אליו את אביו וגילה לו את זהותו ועלה על ראש מגדל והכריז על יהדותו ועל אפסות הנצרות ומייד הפיל את עצמו מראש המגדל ומת על קידוש השם. ואביו חיבר לזיכרו את הפיוט "מלך אמון" שאומרים בראש השנה.

ישנם סיפורים רבים מהם אמיתיים, ומהם הרבה שהם גוזמאות על תקיעת שופר "מתוצרת עצמית", כלומר כאשר יהודים היו במצב של מצוקה במחנות המוות או בטייגות של סיביר במלחמת העולם השניה, ולא היה בידם השופר לתקוע. על סיפור אחד שפורסם בספר "סיפורי חג ראש השנה" שבו סיפורים מרתקים שקרו בראש השנה, מהם על שופר מתוצרת עצמית. נביא אותו בהשמטות קלות: