הושענא-רבה ושמחת תורה - הרצאה תשנ"ח

טעם למנהג של חיבוט ערבה בהושענא רבה לאחר ההושענות, מביא החוקר הנודע י. ש. הירשברג והוא: אצל רבים מן העמים השונים הייתה הערבה מקודשת כאלוהות, כאֵלה הממונה על פוריותה של האדמה, בשנת רעבון היו מנשקים לערבה ומתפללים אליה. שתרווה את האדמה ותברך אותה בשפע. והיסטוריון אחד סובר אפילו כי שם הארץ "ערב" נקראת על האלה ערבה ...

האמונה הזאת, כפי שקובעים האגיפוטולוגים (חוקרי קדמוניות מצרים), הייתה מקובלת גם במצרים, ומשום כך, איפוא, נהגו היהודים בשעת חג האסיף, בשעה שהתפללו לגשם, לחבוט בערבה ולהשליכה אל הקרקע, כדי לגלגל על הערבה ולשרש את האמונה התפלה הזאת, כאילו יש לה לערבה כוח להשפיע על גשמי ברכה וברכת שובע ושפע ...

הערבה בהושענא רבה

בזמן שבית המקדש היה קיים היו הכהנים מביאים יום יום ענפי ערבה (המסמלת את תלותם של הצמחים במים) ומעמידים אותם בצדי המזבח. מצוות הערבה הייתה מסתיימת בחביטת ענפי הערבה על הקרקע, סמוך למזבח, ביום השביעי אחר ההקפות. הואיל ומצווה זו אינה בפירוש בתורה, מקיימים אותה עכשיו "זכר למקדש" רק יום אחד בלבד, בהושענא רבה, והיא גם אינה דוחה שבת. אולם החכמים בקבעם את הלוח העברי, דאגו לכך שהושענא רבה לא יחול אף פעם בשבת, כדי שלא תתבטל מצוות ערבה לעולם. תקנה זו תוקנה ע"י החכמים כהפגנה נגד הצדוקים שהתנגדו למצווה זו.

ההבדל בין מצוות הערבה בבית המקדש לבין מנהגנו בהושענא רבה הוא בזה, שבמקדש קויימה המצווה רק ע"י כהנים, ואילו כעת היא חלה על כל אחד ואחד. והרמב"ם אומר: שאין מקיימים מצוות ערבה ע"י הערבה שבלולב, אלא שבהושענא רבה יד בידי כל אחד אגודה ההושענא רבה, וכל אחד חובט בה על הקרקע או על כלי פעמיים או שלוש בלא ברכה, שדבר זה מנהג נביאים ואין מברכים על מנהגים (רמב"ם הלכות לולב פ"ז הלכות כ-כ"ב).

קרעפלאך

שלוש פעמים בשנה נוהגים לאכול קרעפלאך (לביבות מבושלות) ואלה הם הימים שנהוגה בהם הכאה וחבטה: ערב יום כיפורים - יום שמקבלים ל"ט מלקות, הושענא רבה - יום שחובטים הושענא, פורים - יום שמכים את המן הרשע, ודבר זה נאמר בהלצה, מרומז במלים "הכה תכה" שהנוטריקין שלהן הוא: הושענא, כיפורים, המן, תאכל, כרעפלאך, הרבה ...

הושענא למען דורשנו ...

הושענא - טען רבי משה לייב מסאסוב, לפני רבונו של עולם - הרי כתבת בפירוש בתורתך הקדושה, כי המוצא אבידה אין הוא רשאי להחזיקה ברשותו אלא "עד דרוש אחיך אותו" עד שבעליה יבוא וידרוש אותה בחזרה. והנה כמעט כבר אלפיים שנה מאז אנחנו עמך ישראל, אבודים וגולים בין האומות. על כן אנו מתחננים לפניך: דורשנו! לכל הדעות כבר הגיעה השעה, שתקיים את הכתוב: "עד דרוש אחיך אותו" ותחזיר לעמך את האבידה ...

הושענא גולה וסורה, הושענא דמתה לתמר ...

אף על פי שכנסת ישראל "גולה וסורה", אם כי הגלית אותה הרחקת אותה ממך, אף על פי כן "דמתה לתמר". היא דומה במעשיה לתמר, שלאחר שהלך יהודה ועזבה לא רצתה בשום פנים להיפרד ממנו לעולמים, והשתמשה בכל מיני תחבולות, כדי לשוב ולהדבק בביתו, עד שהשיגה סוף סוף את מבוקשה. (רבי ישראל מקוזניץ).

ביום השמיני עצרת תהיה לכם ...

בראש השנה וביום הכיפורים התפללנו למען הנפש - התעסקנו רק בענייני שמים. שמיני עצרת הוא היום הראשון שבו מתחילים להתפלל על הגשם, לדאוג לצרכים הגשמיים הארציים, הגופניים - העניינים הנוגעים "לכם".

וזאת הכוונה במה שאמרו: "שמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא" שמיני עצרת הוא החג שבו מתחילים לדאוג "בפני עצמו" בשביל עצמו ובשרו וגופו (רבי משה לייב מסאסוב).

בכל שאר הימים של "זמן שמחתנו" קשורה עם עוד מצוות אחרות כגון: סוכה, לולב וכו'. אבל המצווה של שמיני עצרת כל כולה היא שמחה בלבד, רק "לכם" ...

בסוכות כפי שמספר המדרש היו מקריבים שבעים פרים לטובתן ולשלומן של שבעים אומות, ורק ביום האחרון, שמיני עצרת, היו מקריבים קרבן למען עם ישראל.

וכך היא הטרגדיה הנצחית שלנו: אנו דואגים לאחרים רק לעולם, את עניינינו שלנו אנו מניחים לסוף, לאחרונה ... ואמנם כדאגתנו לעצמנו כן מצבנו ...

טעמים שונים ניתנים לעובדה שאין יושבים בשמיני עצרת בסוכה (אף על פי שהגמרא אומרת "מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן" ), אבל את הטעם הפשוט ביותר מוצאים אנו במדרש תנחומא פרשת פנחס. הרי זה משום כך שבשמיני עצרת מתפללים על הגשם, ואם יהיו יושבים אותו יום בסוכה, לא יתפללו על הגשם בלב שלם ובכוונה, הרי באמת יהיו רוצים שאותו יום לא ירדו גשמים ...

כן נזכה לישב בסוכה עורו של לוויתן

הא כיצד - שאל פעם משכיל את רבי ישעילי פראגר, מותר יהיה לעשות סוכה "מעורו של לוויתן". עור הוא מן הדברים המקבלים טומאה, שעל פי ההלכה אסור לסכך בהם את הסוכה? שכחת - השיב על כך רבי ישעילי תיכף ומיד - כי משנה מפורשת היא "כל שבמים טהור" !

מדרשים על שמחת תורה

שמחת תורה: היה אומר רבי יושע בר מבריסק - פירושה שתהא התורה שמחה, לא רק שתהא אתה שמח בה, אלא גם-היא בך ! ...

ב "חתן תורה" מכבדים על פי-רוב את הגבירים, כאלה הנוטלים לידיהם ספר רק לעתים רחוקות ... גביר שכזה הוא "חתן חסידי" - הוא אינו מתראה במשך שנה תמימה עם הכלה ... (מאמר העם)

הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה בהיכל ("הזוהר" פרשת נשא), יש ספר תורה שהוא מצליח שיש לו מזל וקוראים בו בכל יום שני וחמישי בכל שבת ויום טוב, אבל יש גם ספר תורה, שכל ימות השנה הוא עומד בארון הקודש דחוק לקרן זווית, ומוציאים אותו פעם אחת בשנה - בשמחת תורה, בשעה שנוהגים להוציא את כל ספרי התורה להקפות ...

רבי נפתלי מרופשיץ היה מספר לעתים קרובות ביותר למקרוביו והיה מתפאר לפניהם ב "פסק" שקיבל פעם אחת מאדם פשוט, סבל. הוא ראה איך הסבל הזה, עם הארץ גדול, היה משמח עצמו ביותר בשמחת תורה, ולא פסק פיו מזמרה ולא חדלו רגליו מריקוד. קראו רבי נפתלי אליו ושאלו: לשמחה זו שלך מה זו עושה? כל כך הרבה תורה למדת השנה שאתה כל כך שמח. ועל זה השיב הסבל: רבי! ואם אחי עושה שמחה, אין אני צריך לשמוח ? ...

פעם אחת פנה רב אל אחד מבעלי הבתים, ששימח עצמו מאוד בשמחת תורה, ושאל אותו: מה זה קפצה עליך ר' יהודי שמחה כל כך גדולה, אני לומד ואתה שמח? ועל זה השיב לו הלה: והרי רבי בערב יום הכיפורים אני מתוודה ואומר: "על חטא שחטאנו לפניך בכפת שוחד", ומה שייכות יש לו לחטא הזה אלי? וכי רב אני שאני לוקח שוחד? אלא מה? כל ישראל ערבים זה לזה, ואם אני שותף לחטאיך שלך, הרי מותר לי להיות שותף כלשהוא בלימוד התורה שלך ...