הרפורמים מתנגדים למכירת חמץ לגוי בטענה שזה "ישראבלוף"

ההקצנה החרדית שהתפשטה לאחרונה בארץ, נראה ש "חדרה" גם לתוך שורות "התנועה ליהדות מתקדמת בישראל" (רפורמים) והניצנים הראשונים נראים באופק, בהתנגדותה לטקס "מכירת החמץ" ללא יהודי בערב פסח.

לפי ההלכה חמץ שעבר עליו הפסח אסור באכילה ובהנאה, מה עושים, מוכרים אותו ללא יהודי ערב פסח "וקונים" ממנו לאחר הפסח.

רבני התנועה ליהדות מתקדמת הרבנים דוד אריאל, יואל אוסרן ו "הרב" הגב' מיה לייבוביץ רבני "בית שמואל" בירושלים המרכז לחינוך ותרבות של האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, פסקו כי אין פתרון הלכתי לצו התורה "לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך" (שמות י"ג ז'). רבנים אלה מפרשים את הנאמר בתורה כפשוטו וכמשמעו, לדעתם הואיל ונשאר אצל כל אחד החמץ בביתו וברשותו, מכירה זו היא צביעות ופיקציה ורמאות של הרבנות הראשית לישראל האורתודוכסית. לדבריהם מכירת חמץ לגוי שאין לה סימוכין בתורה ואלי גם בתלמוד ובראשונים, אלא לפני כמה מאות שנים מצאו "פטנט" לביעור הכרוך לפעמים בהפסד מרובה, נהגו למכור את החמץ לגוי. אבל לפי ההלכה, לדבריהם, אין ביעור חמץ אלא בשריפה או לפורר ולפזר אותו או להשליך לים המלח ... והמכירה לדעתם היא דרך סיבובית שקרית. בבחינת ישראבלוף. כי למעשה איש אינו מוכר אפילו ככר לחם אחת וכן הקמח של החמץ נשאר במחסנים ולאיש אין אפילו כוונה להעביר לבעלות אחרים את החמץ שלו. ומכירת החמץ של המדינה ע"י שר בכיר בממשלה, כלומר שר האוצר לגוי אינו אלא פיקציה ויכולה לשמש תכנית סאטירה לטלוויזיה.

אולם לידיעת הרבנים הרפורמיים ש "הקצינו" לאחרונה יאמר: מצאנו סימוכין בתוספתא מסכת פסחים, פרק שני, עיין שם: "ישראל ונכרי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה" (התוספתא הם דברי תנאים שהם תוספות ביאור בהרחבה או בהגבלה לדברי קודמיהם, והיא מצורפת לרי"ף ר' יצחק אלפסי בסוף המסכתות או כספר נפרד - נ.ז.)

הרבנים הרפורמיים אלה עוררים גם על מכירת האדמות בשנת השמיטה לגוי, יצויין כי במקרה זה הם מזדהים עם הבד"צ (בית דין צדק) של "העדה החרדית" בירושלים, השוללת את מכירת אדמות בשנת השמיטה לגויים. לדבריהם זה הכל רמאות וצביעות וקובעים כי הפתרון היחידי ההלכתי לביעור החמץ להוציא אותו מפתח ביתו לשרפו או למכרו לגוי לצמיתות ממש, לא רק להלכה אלא גם למעשה ולקיים את המצווה ככתבה וכלשונה.

ורבנים אלה מוסיפים ואומרים: חבל שמצווה נאה זו הופכת לחוכה ואיטלולא (לעג וקלס), במעשה פיקטיבי שאותו מבצעת הרבנות הראשית בשליחותו של משרד האוצר הממלכתי.

פורסם קובץ שירים של בן ציון פראדקין שנספה במרתפי הבולשת הרוסית

בחארקוב (אוקראינה) הופיע לראשונה לאחר 70 שנה קובץ שירים בעברית, בהוצאת ספרים ממשלתית, מחבר הקובץ משורר עברי שנספה במרתפי הנ. קו. וו. ד. לפני 57 שנה. שם המשורר בן ציון פראדקין (1879-1938) יליד העיר חארקוב, לפנים ברית המועצות שהייתה לפני המהפכה הבולשביקית עיר ואם בישראל, בה הייתה גמנסיה עברית, אוניברסיטה יהודית עממית וישיבה מפורסמת. בעיר הופיעו ספרים בעברית ויידיש, בה נערכה ועידת החלוץ (1920-1922), המפלגה הציונית סוציאליסטית (מפא"י) - 1920, ו "השומר הצעיר" (1923). בעיר פעלה גם אגודת סופרים עבריים. לאחר המהפכה הסובייטית שימשה חארקוב מרכז פעילות היבסקציה ^{[ * ]} באוקראינה, והופיעו עתונים קומוניסטיים באידיש ביניהם העיתון היומי "דער שטערן" (הכוכב) שהופיע בשנת 1925-1941 בשנת 1941 שנת הכיבוש הגרמני, הגרמנים ריכזו את כל תושבי חרקוב והסביבה במקום אחד ומשם הובאו להריגה במקום הנקרא "דרוביצקי יאר" (יאר - ברוסית מדרון - נ.ז.).

ונחזור למחבר קובץ השירים שהופיעו לאחרונה בחארקוב. בן ציון פראדקין היה מפורסם בחוגים הספרותיים באוקראינה וגם ברוסיה כמשורר עברי פורה ומחזאי שיצר בשפה העברית.

לאחר המהפכה הסובייטית כאשר השפה העברית נאסרה ובתי הספר העבריים והישיבות נסגרו ע"י השלטונות במיוחד לפי המלצת היבסקצייה. המשיך פראדקין ליצור בעברית שלא על מנת לפרסמם ... בשנת 1938 נאסור פראדקין בגלל הלשנה של עלילות שווא שכביכול "ריגל" לטובת מדינה זרה ונספה במרתפי הנ.ק.וו.ד. אולם כתבי היד שלו נשמרו ע"י נכדתו ליה קובלצוק. ורק לאחרונה כעבור 57 שנה למותו הטראגי הופיע הקובץ הראשון בשיריו בהוצאת הספרים הממשלתית "פאפור" בחארקוב, בתפוצה של 1000 (אלף) עותקים. עריכת הקובץ והגשתו לדפוס נעשתה ע"י שני מורים והם: מיכאל ינקלזון ואלכסנדר שוחט.