"קרן בליליוס" עוררה פרשה חדשה

מתיחות חדשה וחריפה נוצרה באחרונה בבית הדין הרבני בירושלים. רקע המתיחות הוא מחלוקת בין הרב הראשי ונשיא בית הדין הגדול הרב יצחק נסים לבין הדיין הרב אברהם שפירא מבית הדין האיזורי בירושלים.

ניסוחו של ערעור ע"י הרב הראשי בו הוא מאשים את הדיין הרב שפירא שפסק-דינו מושפע מהשפעות אחרות עורר התמרמרות בין חוגי הדיינים הרואים בכך פגיעה באחד מחבריהם.

המדובר בפרשת "קרן בליליוס". כזכור הדיח ביה"ד הרבני לפני כשבע שנים את ועדת עדת הספרדים בירושלים מהנהלת עזבון המנוחה סימא בליליוס, אשר לו נכסים שונים, בעלי הכנסות שוטפות ניכרות בירושלים. כספי העזבון הועדו על ידי המנוחה לחלוקה בין עניי ירושלים, שני שליש לעניי העדה הספרדית ושליש לעניי האשכנזים. כנאמנים חדשים מינה בית הדין את מומלציו של הרב נסים, המשמש כנשיא העזבון בתוקף תפקידו. מאז חלו חילופי גברא בין הנאמנים והמשמשים בתפקיד היום הם: עו"ד ג. דבי מת"א, מר יוסף שמעא, ד"ר ש. נכון וד"ר ש. טואף מירושלים.

ועד העדה הספרדית הגיש זה מכבר בקשה להחזיר לידיו את הנהלת העזבון, אולם זו לא נידונה עד היום, כיון שלא נמצא בירושלים הרכב של שלושה דיינים שהיה יכול ומוכן לדון בתיק זה, אשר העסיק כבר חלק ניכר מהדיינים בעבר. בינתיים ביקשו הנאמנים הנוכחים להאריך את מינוים.

ביה"ד הרבני האוזרי בירושלים החליט לאחרונה ברוב דעות של הרבנים סלמן חוגי (אב"ד) ויוסף כהן, להאריך את מינוי הנאמנים עד גמר הדיון בבקשת ועד העדה הספרדית בירושלים, אך להוסיף עליהם שני נאמנים חדשים, על פי הצעות שיוכל כל גורם מעוניין להגיש לביה"ד. בשלב זה נכנס לתמונה רבה הראשי של ירושלים, הרב אליהו פרדס, אשר הרב נסים לא אישר עד היום את מינויו, בהציעו לביה"ד למנות את שני הנאמנים החדשים מבין מקורבי ועד העדה הספרדית - את הסופר מר אברהם אלמאליח ואת העו"ד ש. שמיר.

הדיין אברהם שפירא קבע כי נוכח טיפולם של הנאמנים הנוכחים בהקדש אין למסור עוד לידיהם את הטיפול להבא. הם לא חילקו לעניים כספים אלא במידה מצומצמת, בעוד שהחזיקו בשנה האחרונה בבנקים, ללא כל שימוש, סכום שמגיע לשלושים אלף לירות. הרב א. שפירא קובע שהנאמנים "פשעו בכך שלא דאגו כלל שסכום עצום זה לא ישא רווחים, אלא היה מונח כאבן שאין לה הופכין ... במקום שיכניס הכנסה מינימלית של 4000 לירות לפחות על ידי השקעות הכסף באגרות חוב של הסוכנות". הנאמנים הזניחו גם את חובתם בכך שכל העת לא הבטיחו את הכסף מפני פיחות, אלא רק ברגע האחרון. "איחור זה של שנים מוכיח חוסר דאגה לבטחון כספי צדקה" - קובע הרב שפירא.

לעומת זאת טענו הנאמנים כי לא יכלו להשקיע את הכספים עקב החובות הכבדים שרבצו על העזבון, ובהתחשב בכך "חולק סכום הגון לעניים". הרב שפירא טוען בהנמקתו כי מיולי 1956 ועד מרץ 1959 חולקו לעניים בסך הכל 490 לירות. כלומר שני אחוזים מכל ההכנסות ואותו סכום שולם כמשכורתו של פקיד אחד. לעורך דינם של הנאמנים שולם סכום העולה על שלושת אלפים לירות.

בערעורו בפני ביה"ד העליון לערעורים טוען העו"ד י. תוסיה-כהן, פרקליטו של הרב נסים, כי "נימוקיו של הדיין במיעוט ניתנו לא על סמך שיקול דעתו אלא כתוצאה מהשפעה של אחרים". בטיעון רואים הדיינים בזיון בית הדין הרבני על ידי נשיא בית הדין הגדול. בינתיים יצרה פרשה זו מתיחות חדשה בביה"ד הרבני בירושלים.