"פסח שני" לקיבוץ הדתי [18/05/1993] - נח זבולוני - רנ"ז

"עזה היא בעיה אנושית-מוסרית. האם כתנועה רעיונית-דתית-הומניסטית-חינוכית, אין לנו מה לומר? האם אנו בולעים את כל התירוצים וההצטדקויות ההלכתיות שמספקת לנו מנהיגות דתית מסויימת?" כל כך ועוד, מאת קדיש גולדברג, חבר טירת-צבי, ב"עמודים" האחרון

בגליון יום העצמאות של "עמודים", בטאון הקיבוץ הדתי, כותב אחד, קדיש גולדברג, חבר קיבוץ טירת-צבי, רשימה מאוד לא חגיגית, תחת הכותרת "נצא ממצרים". ולמה הוא כותב את מה שהוא כותב דווקא אחרי הפסח? תשובתו: כי הקדוש ברוך הוא נתן לנו "פסח שני", שחל בי"ד באייר (5.5) ובו הוא מעניק הזדמנות שניה לטמאים לנפש, שלא יכלו להקריב את קרבן פסח, ולאלו שהיו בדרך רחוקה, כמו שנאמר במקרא:"איש איש כי יהיה טמא נפש, או בדרך רחוקה, וכו', ועשה פסח לשם בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו" (במדבר ט').

במחילת כבוד הקורא – פונה ומבקש הכותב – "דומני שאנו טמאים לנפש ובדרך רחוקה", ולפיכך יש לדון בנושא זה.

מן האימרה הידועה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה" יוצא הכותב למסע קטרוג חריף ואמיץ נגד תנועתו: "לי נדמה כי הקיבוץ הדתי כציבור, מתעלם ממסקנות אקטואליות של המדרש. מעשי ידי אכן טובעים, לא מצרים אלא ערבים, לא בים סוף אלא ברצועת עזה, לא טובעים בים של מים, טובעים בים של מצוקה אמיתי של סבל איום, של חוסר תקווה, של טרור בידי רוצחים מקומיים, ושל השפלה ופגיעה בגוף ורכוש ביד כובש נאור".

"וכל זה הפריע לנו לומר שירה?" שואל גולדברג, ומשיב: "אני משער שלא. טיפטפנו עשר טיפות יין מן הכוס השניה, ושבעה ימים אמרנו הלל בדילוג של שני פרקים, וכן השתתפנו בצערם של "מעשי ידיו" שטבעו. אבל האם עלו לנגד עינינו ידיו הטובעים? מן הסתם לא! תירוצים תמיד נמצאים בשפע.

"גולדה ז"ל הרגיעה אותנו באמרה ש "אינם עם". פוליטיקאים הרדימו את מצפוננו – לא אנחנו אחראים, הערבים יצרו את הבעיה ... שאחיהם עתירי הנפט יישבו אותם ברחבי ארצותיהם, ואם עוד זורקים על בנינו אבנים ... ולמה הם בעצמם אינם לוקחים את העניינים בידיים, למה הם אינם מחסלים את ממיטי הפורענות?"

וממשיך גולדברג ואינו מרפה:

"ואם יש גם אידיאולוגיה תומכת, כמה קל להתעלם מעובדות, ממציאות, מדינמיקה. כאשר יש לך אידיאולוגיה, בכוחה של הקונספציה להעלים עין ממה שהעינים רואות. (תיקון – לא את הכל עינינו רואות. צלמי העתונות החופשית אינם חופשיים להסריט את כל הקורה שם. נאיבי להאמין שסרטי דוברי צה"ל משקפים את כל התמונה)".

הלאה:

"אולי קשה לנו שלא לומר שירה, כי בניגוד לאבותינו במצרים, אין אנו יכולים לטעון שאין לנו חלק במצב שנוצר. מלחמות אמנם נכפו עלינו, אבל נוח היה לנו שפליטים ברחו מבאר-שבע ומאשקלון ומיפו וכו'. נוח היה לנו להתעלם ממצוקה כלכלית והשפלה לאומית ואישית ... מה אלו לעומת גאולתו של עוד חבל פלישתים למען הביא את הגאולה השלמה? ואם הסימן המובהק לגאולה הוא "ערי ישראל יתנו פריים", מי אנו שנתלונן אם בחר הקדוש ברוך הוא להפריח את השממה על ידי עבודה ערבית זולה בחממות הגואלים? גאולה דה לוקס ... במחיר 500 ₪ לחודש עבודה".

עזה כבעיה מוסרית

מכאן עובר הכותב לפוליטיקה ממש: "עזה היא בעייה פוליטית חמורה. אין בכוונתי לנסות לעקוב אחרי התהוות המצב האיום. ואולי עם הקמת נצרים (ישוב של הפועל המזרחי בגוש קטיף – נ.ז.) אף תרמנו תרומה צנועה למצב. אינני מתיימר לדעת פתרונות לבעיה. ספק אם מישהו יודע היום כיצד לפתור אותה. ודאי ביכולתו של הקיבוץ הדתי לעשות רק מעט (אם בכלל) למנוע את ההתפוצצות הכמעט בלתי נמנעת, אבל עזה היא גם בעיה אנושית-מוסרית. האם כתנועה רעיונית-דתית-הומניסטית-חינוכית, אין לנו מה לומר? האם אנו בולעים את כל התירוצים וההצטדקויות ההלכתיות המסופקות על ידי מנהיגות דתית מסוימת?".

קדיש גולדברג לא רק שואל, אלא גם מציע תשובות:

"להיות מודעים למצב, להיות רגילים לסבלם של רבבות בני אדם. אולי זה לא יעזור לאף אחד מהם, אבל זה חיוני להיגיינה המוסרית שלנו. שנית, אם עדיין תנועה חינוכית אנחנו, נחנך חינוך הומניסטי דתי. ילדינו ברובם, אם בכלל הם מתבטאים, מבטאים עמדות של "מולדת", "התחיה", ואפילו "כך". הם אינם לומדים לבחון מצב מכל הצדדים. הילדים המעטים המעיזים לנקוט עמדה של "מעשי ידי טובעים", ו "בנפול אויבך אל תשמח" זוכים לתגובות של ליגלוג (ולא רק מעמיתיהם). תעמולת "מולדת" מקשטת קירות בכיתות, ואין ועדה פדגוגית שתחייב את מחנכינו לתת חינוך הומניסטי. יש מחנכים המקנים ערכי הימין הקיצוני ללא מערער. אין מדיניות חינוכית אחידה. במועצות מדיניות של הקיבוץ הדתית נזהרים נציגי התנועה מלנקוט עמדות ברורות. אבל בשקט, בעשייה מסורה, יש המכוונים את ילדינו לכוון ברור". לפני שנים מספר מזכיר הכותב, "הוציאה תנועת בני-עקיבא חוברת הדרכה "חביב אדם שנברא בצלם". למה היא איננה לימוד חובה בבית ספרנו?"

הוא שואל.

בהמשך רשימתו הוא מציע לדרוש מהממשלה ומצה"ל חופש לעתונות, לדווח על הנעשה בשטחים, ולבסוף אף אינו נמנע מלבוא חשבון עם הפורת'ים, היהלום'ים. וכל אלה שהביאו את המפד"ל למצב בו היא נמצאת כיום.

"יש לחנך להבחין בין התיישבות להתיישבות", הוא מציע.

הטענה של גוש-אמונים היא תמיד "אבל גם אתם בטירת-צבי עשיתם כך לפני דור". יש הבדל עצום בין מייסדי קבוצותינו דאז לבין חלוצי גוש קטיף היום. מקימי טירת-צבי ושדה-אליהו ויבנה וכפר-עציון, עלו על הקרקע בכוונה נחושה להתפרנס בכבוד מיגיע כפיהם, מעבודה עצמית עברית (ואם מציאות מסויימת מחייבת העסקת ערבים בודדים, הלב כואב והאספה מתווכחת). חקלאי גוש קטיף ירדו לרצועה ביודעין שפרנסתם תהיה על עבודה ערבית זונה, על ניצול ציבור במצוקה כלכלית נוראה (האם התיישבו למרות הקירבה לעזה – או בגלל הקירבה לעזה?) עתה הם בבעיה; מאגר העבודה הזולה נסגר. יהודי המכבד את עצמו אינו מוכן להשפיל את עצמו ולעבוד בתנאים של קשה-יום מעזה. חלוצי גוש קטיף יצטרכו לשלם יום עבודה הוגן. ומה אנו עושים? אנו שולחים ילדי בית הספר להחליף את העובדים הערבים.

מסקנותיו של קדיש גולדברג: "הציבור הישראלי, מאד שנות ההתנחלויות, נגוע בטומאת היוהרה, השחצנות, האפליה והאטימות. ההתיישבות "העובדת" נמצאת בדרך רחוקה ומתרחקת משורשיה. יש לנו פסח שני, הזדמנות נוספת (אחרונה) לשאול "מה העבודה הזאת?" ולצאת ממצרים (עזה) כי, כדברי הרב הרטמן, "מצרים איננה רק עבדות, היא גם אדנות".