בסבך התענית [06/07/1993] - נח זבולוני - רנ"ז

נסיונות לבטל את הצום הרביעי (שבעה עשר בתמוז) ואת הצום החמישי (תשעה באב) מתנהלים עוד מימי רבי יהודה הנשיא, אך גם הדתיים הלאומיים וגם החרדים ממשיכים לקיים אותם - כל קהילה ונימוקיה

עם קום המדינה התעוררה השאלה האם יש לקיים את הצום הרביעי (שבעה-עשר בתמוז) ואת הצום החמישי (תשעה באב). על מדוכה זו ישבו בחוגים דתיים נאורים ומתקדמים. הם טענו כי שני הצומים הם זכר לחורבן ירושלים וכי לאחר הקמת המדינה וחידושה של ההתיישבות בירושלים בממדים גדולים יש לבטל את שתי התעניות, אולם מפחד החרדים הוקפאה הבעיה למועד מתאים יותר ...

ביום שבעה-עשר בתמוז אירעו לאבותינו חמישה דברים:

א. נשתברו לוחות הברית.
ב. בוטל קורבן התמיד; על-פי המסופר בתלמוד, בזמן המצור על ירושלים שררו בעיר רעב ומחסור ולא נמצאו כבשים לקורבן התמיד. יום זה נקבע ליום זיכרון על שבוטל התמיד.
ג. אפוסטומוס שרף את התורה – מעשה התגרות נגד היהודים על-ידי חייל רומי שמצא ספר תורה, קרע אותו ושרף אותו באש.
ד. הועמד צלם בהיכל השם – מעשה התגרות נגד היהודים על-ידי היוונים בעת מלחמת החשמונאים, שהעמידו פסל של זאוס בבית המקדש.
ה. הובקעה העיר ירושלים ונפרצו מבואותיה על ידי הרומאים בבית שני. מאז החל חורבנה של ירושלים וקצה של מלכות ישראל.

כיום, לאחר יותר מארבעים שנה, פנינו אל ראשי היהדות החרדית בירושלים בשאלה האם יש עילה ומקום לבטל את שני הצומות. כי שהלא נאמר בתפילת יום הכיפורים "בראותי כל עיר על תלה בנויה ועיר אלקים (ירושלים) מושפלת עד שאול תחתיה".

הם אמרו לי פירוש אחר: "בראותי כל עיר (ירושלים של מטה) על תלה בנויה ועיר אלקים מושפלת (ירושלים של מעלה)", במצבנו אנו בזמן שאין לך מקום מקודש שהוא חרוב מאשר ירושלים, החרבה הבזויה והשוממה, כי ככל שקדושתה ומעלה גדולה – על הפגיעה בה ובקדושתה חמורה ביותר, מפני שהיא מחריבה את ירושלים של מעלה.

והוא הסביר לנו:

אם בתוככי ירושלים עיר הקודש יש את הכנסת שהיא בעיניהם בית המינות בה משתתפים גם חרדים כביכול כמו "אגודת ישראל" ו "דגל התורה" ובבית המינות זה מכריזים השכם והערב שחוקי הכנסת של המדינה הם מעל חוקי התורה הקדושה, הרי הוא כאבי אבות הטומאה. "בשעריך ירושלים, האם יש לך חורבן גדול מזה"? שואלים החרדים ועונים: "ובחוצפה זו הם בוטים נגד מלכות שמים רח"ל [רחמנא ליצלן א.ז.], ונוסף לזה יש את הפירצות בחומה הקדושה של ירושלים – ע"י פתיחת בתי קולנוע בשבת ובחגים, מסעדות ומזללות, משחקים ובידורים, בריכות התועבה וכהנה וכהנה המערטלים את ירושלים מקדושתה. גם עצם הימצאות משרדי הממשלה הכופרים בעיר ירושלים, שכל אחד ואחד מעקר ומשרש את גופי האיסורים החמורים שבתורה, כגון "צבא וביטחון", גיוס בנים ובנות לקלון, ומשרד המכונה "דתות" בלשון רבים; ומשרד הקליטה המיועד להתבוללות עם ההגירה, ערבובייה של יהודים ולא יהודים, בגיורים הקלושים של "משרד הפנים", ומשרד העבודה שמעניק היתרים לאלפי פועלים יהודים לעבוד בשבתות ובחגים".

החרדים טוענים כי מנוי וגמור הוא ומובן מאליו אצל כל בר דעת בישראל המאמין בשם ובתורתו, שהעוונות והחטאים והפשעים בעוונותינו הרבים, הם הם החולאים והמכאובים לגוף הרוחני של כל עם ישראל באשר הוא.

ואילו הדתיים הלאומיים שגם הם החליטו לקיים את התעניות של רביעי וחמישי נימוקם היה כדלהלן:

"נזכיר שאחת הסיבות המודגשות במקורות לסיפור החורבן (במיוחד זה של בית שני) נוגעת ביחסים שבין אדם לחברו, כמו שנאמר מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם, ללמדך ששנאת חינם שקולה כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים שבגללם חרב המקדש הראשון (יומא ט'), והשלכתם על גורל כל האומר (בר קמצא).

חשוב לזכור ולהזהיר בכל הזדמנות משמעותה של התענית ביהדות. שמטרתה חשבון נפש. אופיה של התענית ביהדות איננו אבל של יאוש, אלא אבל בונה. במקום התפלשות ביסורים כשלעצמם נהפוך את היסורים לאמצעי מטהר כלפי העתיד. וכדאי להדגיש את משמעותו של החורבן בשבילנו לא רק כהזדהות עם הדור שעבר אותו – אין אנו מזדהים עם אירוע היסטורי בלבד. כשאנו מבכים את החורבן, אנו מבכים גם את התוצאות שאנו היום סובלים מהן וכמובן אלה שסבלו מהן כל שנות הגלות, באשר מקור כולן הוא אותו חורבן"

(ילקוט לימי בין המצרים, הקיבוץ הדתי, ועדת החינוך).

יצויין כי עוד בימי קדם בתקופת התלמוד היה ניסיון לבטל את צום הרביעי ואת צום החמישי, כלומר י"ז בתמוז ותשעה באב. היה זה רבי יהודה הנשיא שידוע בכינויו רבי, עורך המשנה, שחי במחצית השנייה של המאה ה-2 ובראשית המאה ה-3 לפנה"ס.

דפים בנושא:

הפירצה האחרונה בחומה