תשעה באב. הסיפור המלא

הבכייה בט' באב, כך מסתבר, לא החלה בחורבן בית המקדש, אלא עוד כשבני ישראל היו במדבר והאמינו לדיבתם של המרגלים על הארץ. בתלמוד נאמר: "לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה" (ולא לפני משורת הדין). ואילו אגדה עתיקה בילקוט שמעוני מספרת, כי דווקא מלאכי השרת שרפו את בית המקדש.

הבכייה בט' באב לא החלה בחורבן בית המקדש, אלא כאשר בני ישראל היו עוד במדבר. לפי המקורות, כאשר חזרו המרגלים ומסרו את הדו"ח, בו הוציאו דיבה על ארץ ישראל והפילו מורך בלבבות, כאשר שמעו היוצאים ממצרים את הדברים, פרצו בבכי. כמו שנאמר במקרא: "ותשא על העם ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר י"ד), על כך אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ד ע"ב): "אותו הלילה ליל ט' באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אתם בכיתם בכייה של חינם ואני אקבע לכם בכייה לדורות."

עוד נאמר במסכת תענית, כ"ו ע"ב: "חמישה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב, נגזר על אבותינו (דור המדבר) בצאתם ממצרים שלא ייכנסו לארץ (זאת היא הבכייה לדורות); חרב הבית הראשון והשני; נלכדה בית"ר (בימי בר כוכבא); ונחרשה העיר (ירושלים)".

ישנה אגדה קדומה ב "ילקוט שמעוני" על מגילת איכה, לפיה לא נבוכדנאצר או שלוחיו שרפו את בית המקדש, אלא עשו זאת מלאכי השרת, מלאכי אלוקים, במו ידיהם לפי הוראת הקדוש ברוך הוא, בכבודו ובעצמו.

אולי יחזרו בתשובה

את "ילקוט שמעוני" על התורה נביאים וכתובים חיבר וליקט רבינו שמעון, ראש הדרשנים בפרנקפורט, גרמניה, שחי במאה ה-13. הוא ליקט מן התלמוד, ספרי, מכילתא, פסיקתא וכדומה, עליו נאמר: "מה שפעל הרמב"ם שחי בערך באותו הזמן לגבי ההלכה בספרו " משנה תורה" הוא "היד החזקה", עשה רבינו שמעון לגבי האגדה" ...

האגדה מספרת ב "ילקוט שמעוני" את הסיפור הבא: "כשבא נבוכדנאצר הרשע עם המלכים לירושלים, דמו לכבשה בזמן מועט, והקדוש ברוך הוא, היה מחזק את אנשי ירושלים עד השנה שלישית, אולי יחזרו בתשובה, והיו גיבורים בירושלים עד אין חקר, והיו נלחמים עם הכשדים ומפילים מהם חללים הרבה. היה שם גיבור אחד ושמו אביקא בן נבתרי, כשהיו אנשי החיל (כשדים) מקלעים באבנים גדולות להפיל החומה, היה אביקא מקבלן בידו ומשליכן על החיילים הכשדים, הורגים מהם הרבה, עד שהתחיל (אביקא) לקבל אבנים ברגלו והיה מחזירן והפילתו (את אביקא) מן החומה ונבקע ומת."

מה עשה ירמיהו? השביע מלאכי שרת בשם והורידם מזויינים בכלי זין על החומה, והעלם (המלאכים) להבקיע, וביקש להורידם ולא יכול לפי שינה הקודש ברוך הוא שמותן. (חנמאל), השביע את שר העולם בשם והגביה את ירושלים ותלאה באוויר, עד שבעט הקדוש ברוך הוא בה מן השמיים ונפלה כמו שכתבו: השליך משמיים ארץ וכו', באותה השעה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים ונבקעו החומות ונכנסו להיכל וביקש לשרפו, עד שקרא הקדוש ברוך הוא לגבריאל ומיכאל, ואמר להם: מי חביב עליכם? אמרו לפניו, ישראל. ואחרי ישראל מי חביב עליכם? אמרו לפניו בית המקדש. אמר להם נשבע אני בשמי הגדול, שאתם בעצמכם מציתין בו את האור (אש). מיד נטלו גבריאל ומיכאל שני לפידי אש, והציתו אש בהיכל השם והיה ההיכל קורא על עצמו קינה, שנאמר: ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה".

נפוליון ידע להעריך

בכל דור ודור חייב כל יהודי להתאבל על חורבן בית המקדש, סמל החירות והעצמאות של העם. ביום זה צמים כמו ביום הכיפורים, כלומר יממה שלימה, קוראים את מגילת "איכה" ואומרים קינות, כאשר יושבים על הקרקע, מספרים: נפוליון קיסר צרפת עבר פעם בט' באב דרך עיר יהודית. לפני שער בית הכנסת באותה שעה ישבו יהודים על הקרקע ואמרו קינות ובכו. נפוליון שאל, מפני מה הם בוכים? הסבירו לו שהם בוכים על ארצם שנחרבה לפני אלפיים שנה. הדברים עשו רושם כביר וחזק ועל כך הוא הגיב ואמר: "עם המתאבל ובוכה על אובדן ארצו ומולדתו אלפים ואינו שוכח, עם כזה אפשר שיאבד, עם כזה יכול להיות סמוך ובטוח כי ארצו תושב לו".

עוד מספרים על ה "חתם סופר" (הרב משה סופר – 1839-1762) מגדולי הפוסקים בדורו במאה ה-19, ומנהיג היהדות החרדית בהונגריה, שבדרשותיו הדגיש את החובה לעלות לארץ ישראל ולחזק הישוב היהודי ובעידודו עלו לארץ ישראל כמה קבוצות יהודים בשנים 1888-1830. עליו מספרים: פעם, בערב תשעה באב ארה"צ. התבודד ה "חתם סופר" בחדרו המיוחד ורבי משה המבורג, בן ביתו, היה סקרן לדעת מה הסיבה להתבודדותו. כי הלא ידע שבערב תשעה באב אחה"צ, אינו עוסק לא בדבר הלכה ולא בחיבור איזו תשובה לשואלים, כי לפי ההלכה אסור ללמוד בתשעה באב דבר שמחה. רבי משה העז והציץ דרך סדק הדלת, ומה נורא היה המחזה שנגלה לעיניו, שה "חתם סופר" יושב ומקונן על חורבן בית המקדש, ועל ידו מונח ספר קינות, ובידו הוא מחזיק כוס, אשר לתוכה הזיל דמעותיו עד שנתמלא הכוס מדמעותיו. ובשעה שישב לאכול את סעודת המפסקת לפני הצום, לגם מכוס הדמעות כדי לקיים את הכתוב: "האכלתם לחם דמעות ותשקמו דמעות שליש" (תהלים פ' ו').

ישנם מקומות שבהם קוראים את "מגילת איכה" לא מתוך קלף אלא מספר מודפס. על כך אמר "הלבוש" (הרב מרדכי יפה 1612-1530, מחבר ספרו הענק "לבוש מלכות" "אנו מקווים כל יום להגאל מן הגלות, ולהפוך את יום החורבן (ט' באב) לשמחה ואילו כתבו את מגילת "איכה" על קלף, היה נראה הדבר כאילו אנו מתכוננים חלילה להשתמש בה במשך שנים רבות ..."

דין תורה

בתלמוד נאמר: "לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תודה (ולא לפני משורת הדין) במדרש מבוא. על כך שאלו לתורה, נפש החוטאת במה תתכפר? אמרה התורה: יביא קרבן, שאלו להקדוש ברוך הוא אותה השאלה, והוא ענה: יעשו תשובה כי הקדוש ברוך הוא רוצה בתשובה ובחרטה ואחר כך יביא קרבן. אבל בקרבן בלבד בלא תשובה לא יכופר על מעשיו הרעים. והם החוטאים הביאו קרבן ולא חזרו בתשובה ועלולים שוב לחטוא. ועל זה נאמר בתלמוד: "לא חרבה ירושלים, אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה, שהתורה אמרה יביא קרבן ולא כדברי הקודש ברוך הוא, שאמר: יעשו תשובה ואחר כך יביאו קרבן".

נביא שני סיפורים על מה שקרה בתשעה באב, במסכת גיטין דף כ"ה ע"ב מסופר: על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, מעשה באדם שאוהבו שמו היה קמצא, ושונאו – בר קמצא. אותו האיש עשה סעודה ואמר לשמש שלו: לך והבא לי את קמצא. הלך השמש והביא את בר-קמצא. בא בעל הבית ומצא במקום קמצא את בר קמצא, יושב. אמר לו: הרי שונא אתה אותי, מה לך כאן? עמוד וצא! אמר לו בר קמצא, הואיל ובאתי הניחני ואתן לך את דמי כל מה שאני אוכל ושותה, אמר לו לא! אתן לך דמי חצי כל הסעודה. אמר לא! אתן לך דמי כל הסעודה אמר לא! תפסו בידו. אמר בר קמצא אלך ואלשין עליהם לפני המלך. בא ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים. אמר לו הקיסר תן לי סימנים שהיהודים בגדו בי. אמר לקיסר שלח להם קרבן, ואז נראה אם הם יקריבו אותו. ואם לא יקריבו אותו ברור שמרדו. שלח על ידו (של בר קמצא) את הקרבן אבל זה הטיל בו מום, וקרבן שיש בו מום אסור להקריבו על המזבח.

החכמים ראו את המום "בניב שפתים", שלגבי הקיסר הרי זה היה מום, אבל לגבי הקרבת קרבן אינו מום. החכמים רצו להקריבו, משום שלום מלכות, היה שם אחד בשם זכריה בן אבקלוס, שאמר: "יאמרו בעלי מומים קרבים לגבי המזבח אם נקריב את הקרבן שהמלך רואה מום. ורצו להרוג את בר קמצא. אבל החכמים אמרו שיגידו מי שמטיל מום בקדושים יהרג, ולא הקריבו ולא הרגו לבר קמצא. על כך אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקלוס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו, כי לא הקריבו את הקרבן והסוף ידוע ...

אוכל בפרהסיה

מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצב שהיה מכונה בשם סניגורם של ישראל, שפעם אחת הלך בתשעה באב ברחוב וראה יהודי יושב בנחת על הגזוזטרה של ביתו ואוכל את סעודתו הדשנה בפרהסיה.

פנה אליו רבי לוי יצחק ואמר לו בנחת: בני, ודאי שכחת שתשעה באב היום? לא ענה לו היהודי, שוב שאל אותו רבי לוי יצחק, אולי אינך יודע שתשעה באב הוא יום צום ותענית ציבור? ואסור באכילה?
השיב הלה ואמר: ודאי אני יודע, פרק בהלכה שתשעה באב הוא יום צום וכל הכרוך ביום זה.
אתה בודאי חלוש והרופאים אסרו עליך לצום? שאל רבי לוי יצחק שוב, כי חיפש ללמד עליו זכות.
חס וחלילה השיב היהודי, אני בריא בכל רמ"ח איברי ושס"ה גידי. אז נשא רבי לוי יצחק את עיניו לשמיים ואמר: ריבונו של עולם! ראה עד היכן מגעת מידת האמת המושרשת בתוך לבו של כל יהודי. היהודי נוח לו לעשות את עצמו לעבריין ורשע, ובלבד לא להוציא דבר שקר מפיו.

עם קום המדינה התעוררה השאלה האם יש לקיים את הצום הרביעי (שבעה עשר בתמוז) ואת צום החמישי (תשעה באב). על מדוכה זו ישבו בשעתו חוגים דתיים. הנאורים טענו, כי שתי התעניות הללו הם זכר לחורבן ירושלים. אלא שאחרי הקמת המדינה וחידוש ההתיישבות בירושלים במימדים גדולים, יש לבטל את שתי התעניות. אולם מפחד של החרדים "הוקפאה" הבעיה.