קרבנות על הר הבית

הזקיף המוסלמי ממשטרת הוואקף, שהשגיח בפולחן המוזר, תפס את כלי-השרת וזרק אותם מעבר לחומת העזרה. אנשי "התנועה" מבטיחים, כי בשנה הבאה יתקיים טקס הניסוך והקרבן בעזרת הר הבית ברוב פאר והדר ובנוכחות עם רב

בחג הסוכות השנה קיימה קבוצת יהודים בירושלים הקוראת לעצמה "תנועה לכינון המקדש", את "מצוות ניסוך המים" על הר הבית במקום העזרה. עם חברי "התנועה" הזו נמנים יואל לרנר, הידוע מימי המחתרת היהודית, הרב עודד כי-טוב, יוסף אלבום ממשפחת אלבום, האורגת את המכנסים ואת האבנט בשביל הכוהן הגדול לעבודתו בבית המקדש, ישראל שניידר ואחרים. בתנועה גם חברים אנשי "כך". המטרה שהציבו לעצמם - להקריב קרבנות על הר הבית, אף שאין המקדש קיים.

מסיבות שונות לא ניתן עד היום פרסום לטקס שקיימה הקבוצה בסוכות. מפי חבריה נודע לי עליו הפרטים הבאים: לקראת חג הסוכות נאספו כמה מחבריה והעלו את הרעיון לקיים השנה את מצוות ניסוך המים על הר הבית, במקום העזרה, כמו שנהגו אבותינו בזמן שהמקדש היה קיים - בכל יום מימי חג הסוכות היו מנסכים מים, יחד עם קרבן התמיד של שחר, נוסף על ניסוך היין הקבוע של כל השנה.
ניסוך המים מקורו במקרא ובתלמוד. "ניסוך המים כיצד? צלוחית של זהב מחזקת שלושה לוגים, היה ממלא מן השילוח. הגיעו לשער המים, תקעו והריעו ותקעו. עלה לכבש ופנה לשמאלו, שני ספלים של כסף היו שם ... ולמנסך אומר: הגבה ידך שפעם אחד נסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן". (המנסך היה צדוקי, ולא נסך על המקום הנכון, כי הצדוקים אינם מודים במצוות ניסוך המים), סוכה מ"ח ע"א וע"ב.

לפני אנשי "התנועה" ניצבה בעיה קשה: היות שהם טמאי מתים, אסור להם לעלות למקום העזרה, כי רק אפר "פרה אדומה" מטהר אותם, ולדאבוננו הגדול אין לנו כיום "פרה אדומה". פנו איפוא אל שני רבנים בשאלה אם ניסוך המים דוחה טומאה בציבור או לאו. הרבנים ישבו על המדוכה - רב אחד פסק בחיוב, והשני שלל. מאחר ששני כתובים מכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, פנו אל הרב הראשי לישראל, הרב אברהם שפירא. הרב הראשי הכריע ופסק, שניסוך המים דוחה טומאה בציבור.

לפני כן שאלו את הרב ישראל אריאל, מי שהיה רבה של ימית וידוע כאיש גוש-אמונים, מה דעתו על המשימה, ורצו לקבל את הסכמתו וברכתו. הרב השיב, כי לא ברור לו אם ניסוך המים דוחה טומאה בציבור, גם ללא הקרבת קרבן, וכן הטיל ספק בעצם אפשרות קיום המבצע, מפני שהניח שלא יקבלו היתר כניסה להר הבית למטרה זו. במקומו הציע להם רעיון אחר - שכהן אחד יעלה למקום העזרה בהר הבית כשמנורה קטנה בידיו וידליק אותה שם. לא ברור למה התכוון הרב אריאל, אולי לנר התמיד, אולם הצעתו [לא] נתקבלה. בתנועה הוחלט לבצע את המשימה ולעלות להר הבית, למקום העזרה, ולנסוך שם את המים כדת וכדין.

כשהעלו את הרעיון של ניסוך המים הציע חבר "התנועה" ישראל שניידר לתת פומבי למבצע, לצאת בגלוי למעיין השילוח שבכפר סילוואן ולשאוב את המים ברוב עם ובהדרת מלך, בשמחה ובריקודים, ואחר-כך לעלות לשער המוגרבים ולבקש אישור להכניסם להר הבית, על מנת לקיים את מצוות ניסוך המים. אם, כצפוי, הרשות לא תינתן, אז להוריד את המים לרחבת הכותל המערבי ולהמשיך בטקס חלוקת המים והפצתם בבתי-הכנסת של ירושלים, שישמשו לנטילת ידיים של הכוהנים העולים לדוכן, כלומר כעין תחליף לניסוך המים המקורי.

הרעיון של ניסוך המים התגלגל, עד שהגיע גם למשרד הדתות ושם כנראה לא רצו להיכנס להרפתקה ודחו את הרעיון על הסף. לכן הוחלט בקבוצה לחפש כוהנים שיתנדבו לבצע את המצווה. ואכן, נמצאו שלושה כהנים, אחד שינסך את המים ושניים אחרים שיהיו ברזרבה בדומה למה שהיה בימי המקדש: "שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו - ומתקינין לו כהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול". אנשי "התנועה" החמירו והתקינו שניים תחתיו. שלושת הכוהנים היו: דוד צבי בן פרץ, ויוסף ובנימין בן מאיר. השלושה החלו מיד ללמוד דיני ניסוך המים. בעצה אחת עם רבנים טרחו ואספו את כל הדרוש לביצוע המשימה הקדושה - בגדי כהונה שהותאמו למידותיהם של הכהנים, וכן כלי השרת לקידוש ידיים ורגליים ולניסוך - ומיד החלו בניסויים ובבדיקת אפשרויות הביצוע במקום, כשלידם מסייע חבר "התנועה" יקותיאל בן יעקב.

בעצת חבר אחר של "התנועה", יוסף אלבום, הוחלט לארגן מניין יהודים שיהיו מוכנים לעלות לשטח העזרה להר הבית, כדי לאתר את המקום המדויק ולהתאמן שם בניסוך המים, על כל פרטיו ודקדוקיו. כדי שכלי השרת וכלי הקודש שיקחו עימם לא יבלטו בכניסה להר הבית, הם התבקשו להביא סלים מלאים בפירות ובצרכי מאכל ומתחתם להחביא את הכלים והבגדים שנועדו לניסויים. אחד משלושת הכהנים שעליהם הוטלה המשימה נסע לאורג בגדי הכהן הגדול הידוע הרב דוד אלבום ומד לעצמו ולחבריו את הבגדים המיוחדים: מגבעת מיוחדת, מכנסים, וכתונת אבנט ארוגה במו ידי הרב אלבוים. הרב גם בחר להם, מגנזך המקדש שברשותו, שני כלי שרת, אחד מנחושת לקידוש ידיים ורגליים והשני מכסף לניסוך המים.

מצוייד בכל אלה תירגל הכהן עבודות הללו עד שהתמחה. בערב יום הכיפורים לקח עימו את מלוויו ועוזריו, מניין במספר, ועלה למקום המקדש, כפי שתואם מראש, לחפש את המקום המיועד ולנסות לנסוך את המים, בתורת אימון גרידא.

החבר יוסף אלבום, שהגיע למקום כמתואם, ראה את העדה מחכה בשער וכל קציני המשטרה עומדים הכן בהר הבית. ההוראה ניתנה: "הכניסה רק בשתיים". אלבום, שאין זו לו פעם הראשונה להיקלע למצבים דומים והוא מוכר היטב לקציני הר הבית, ניגש לקצין עזרא ציון, שאנשי "התנועה" מכנים אותו "הסולטן המסמל ציונות מסכנה כבימי עזרא", ושאל אותו "מה יום מיומים? למה ההגבלה ?" "תלוי מי הבאים ואיך באים !", השיב לו הקצין. רוב הבאים היו צעירים נמרצים, ידועים בפעילותם לשיקום "חורבן הבית". אלבום ביקש מן הקצין ציון עזרא שירשה לו להכניס עימו את כל הכבודה, "על אחריותי האישית". הקצין נעתר לבקשתו.

בראש נכנסו הכוהנים דוד יהודה ובנימין ואחריהם הלוי אריה בן יוסף ולאחר-מכן הישראלים יוסף אלבום, יקותיאל בן יעקב, א. בנפרדז', ישראל שניידר, יואל לרנר ונ. עוזרי, יחד עשרה במניין. הם צעדו בדרך הרגילה עד שהגיעו לפינה הדרומית-מזרחית, שם התיישבו בצל האילנות כשהם ממלמלים בלחש: "יהי רצון שאשרה זו תעקר מאצל מזבח ה' " והזכירו את עבודות הכוהן הגדול בבית קדשי הקדשים ביום הכיפורים, שהשם המפורש של הקדוש ברוך הוא יוצא מפיו בקדושה ובטהרה, והעם משתחווים בשמעם.

בינתיים, כיאה לצהרי היום החם, הוציאו כולם בקבוקים ומימיות, רחצו ידיים, בירכו ואכלו ושתו וברכו ברכה אחרונה ואיחלו זה לזה ולכולם ולכוהן את חידוש ימינו כקדם והצלחה במעשה ידיהם ובידיו של הכוהן.

תוך כדי כך בא שוטר יהודי ופקודה בידו מהקצין עזרא ציון "לרדת ולהזדרז, כי תפילת המוסלמים הגיעה". בלב קרוב קמו והמשיכו בסיור והגיעו לפתח העזרה, פנו שמאלה והגיעו למקום המקדש (המזבח) ושוב קידשו ידיים ורגליים וניסכו ושפכו מים על רצפת העזרה במקום המזבח. יש להדגיש כי הניסוך נעשה רק לשם אימון גרידא. יוסף אלבום נישק את רצפת העזרה ואחריו ישראל שניידר וכן הכוהנים. זקיף מוסלמי שהיה במקום הזעיק מיד את המשטרה, בקשר אלחוט: "העולים להר הבית משתחווים !" והקצין עזרא ציון פקד: "לעצור את כולם עד שאגיע". ובינתיים כולם רחצו שוב וניסכו שוב וצילמו והסריטו.

הקצין עזרא ציון הגיע למקום התורפה, ושאל: "מי השתחווה כאן ?" והשוטר המוסלמי הצביע על אלבום. מיד ציווה ציון להוציא אותו. אלבום ניסה להצטדק: "רק נשקתי, לא ידעתי שגם זו היא עבירה", אך הקצין בשלו: "הוציאו אותו !" מיד הוציא הזקיף המוסלמי את אלבום החוצה, ושוטר אחר הוציא את הצלמים. שאר חברי "התנועה" התפזרו לכל עבר, אלו למזרח ואלו לצפון, ואילו הכוהן ומלווהו פנו לצפון-מערב ההר, שם פשט הכוהן את בגדי החול שלו והסתובב לכל אורך הכותל המערבי בבגדי הקודש (הכהונה).

אף שלא הצליחו הפעם כל-כך באימוניהם החליטו להמשיך בהכנות למשימה הקדושה. ביום הראשון של חול המועד סוכות ירדו - והפעם על אמת - הכוהנים דוד ויהודה והישראלים יקותיאל בן יעקב, ב. גפשטיין, א. לדרברג, ישראל שניידר ואחרים אל מעיין השילוח, לשאוב מים בשמחה ובששון, תוך ריקודי מצווה, לשימוש המקדש. את המים איחסנו בכלי פלסטיק סגורים, עד למועד הקדשתם ביציקה לכלי השרת, בשטח העזרה אשר בהר הבית. נוסף על כך תוכננה שאיבת מים ברוב עם ובהדרת מלך ליום רביעי של חול המועד סוכות. התהלוכה יצאה מהכולת המערבי, בשירה ובריקודים, בהשתתפות קהל רב, אולם כשהגיעה לכפר סילוואן (מעיין השילוח) נוכחו האנשים לדעת שהאינתפיאדה הקדימה אותם. כדי שלא לסכן את הנוכחים הוחלט לוותר על השאיבה והכל חזרו כלעומת שבאו.

בהושענא-רבה - היום הגורלי - בשעה עשר לפני הצהרים, עלו הכוהנים ועימם חברי "התנועה" להר הבית. הכוהן בבגדי הכהונה קידש את ידיו ורגליו בכלי השרת מנחושת, שנחנך למטרה זו, וניסך את המים שהביא עימו ממעיין השילוח על רצפת העזרה, במקום המזבח בכלי שרת של כסף כדת וכדין. הזקיף המוסלמי ממשטרת הוואקף, שהשגיח בפולחן מוזר זה, תפס את כלי-השרת וזרק אותם אל מעבר לחומת העזרה. המנסכים מיהו לקחת את כלי-השרת ש "חוללו" ופנו החוצה. בשער פגשו את הקצין עזרא ציון וסיפרו לו על "ההטרדה", כלשונם, שגרם להם הזקיף המוסלמי. עזרא ציון שלח שוטר יהודי ללוות את אנשי "התנועה" ואת הכוהנים, שלא יאונה להם ח"ו כל רע, והחל בחיפוש אחרי הזקיף המוסלמי. מובן מאליו שלא מצא אותו.

עד כאן האודיסיאה של ניסוך המים, אולם היא לא תמה. אנשי "התנועה" מבטיחים חגיגית, כי בשנה הבאה עלינו לטובה יוכלו לנסוך מים על גבי העזרה בקלות יתר, יחד עם יתר עבודות המזבח, כלומר יוכלו להקריב קרבנות בפאר ובהדר ובנוכחות עם רב. אמן ואמן.